"אני לא מרצה את הקהל": סינדי צ'אדי שמה גבול

בפרק החדש של "מדברים אוכל", תכנית הווידיאוקאסט של וואלה! אוכל, רון יוחננוב מארח את סינדי צ'אדי לשיחה שמתחילה בדוגמנות, גוף ורשתות חברתיות, אבל מהר מאוד מתרחבת להרבה יותר מזה: אמונה, עסקים, השוואות, זוגיות, חו"ל, ריאליטי, יופי, כסף, והפער בין מה שנראה נוצץ באינסטגרם לבין מה שקורה באמת מאחורי הקלעים.

צ'אדי מגיעה לאולפן עם תדמית מאוד ברורה: יזמית, אשת עסקים, דוגמנית בינלאומית, בעלת עסקים בתחום האסתטיקה והעדשות, אישה שחיה בין אירועים, קמפיינים, טיסות, שמלות, שטיחים אדומים וחיים שנראים מבחוץ כמו רצף בלתי נגמר של רגעים מושלמים. אבל בשיחה עם רון היא מציגה משהו אחר: הרבה מודעות עצמית, הרבה אמונה, ובעיקר רצון להזכיר שגם מי שנראית בטוחה בעצמה מתמודדת עם השוואות, פחדים וחוסר ביטחון.

אחרי הפרקים האחרונים עם נעמה מריומה, שיר אלמליח ועומר מילר, גם כאן האוכל הוא רק נקודת הפתיחה. במקרה של סינדי , הוא מגיע קצת יותר מאוחר, דרך קערת יוגורט מתוקה, דבש, שוקולד וגרנולה, אבל הדרך אליו עוברת בשיחה עמוקה על גוף, יופי, הצלחה, זוגיות והבחירה להפסיק למדוד את עצמך מול אחרים.

רון פותח עם נקודה שמלווה את צ'אדי מתחילת דרכה: הדוגמנות. הוא מזכיר שהיא התחילה כדוגמנית פלאס סייז, אבל היא עוצרת אותו מיד ומדייקת. "אני אף פעם לא הגדרתי את עצמי כדוגמנית פלאס סייז", היא אומרת. "אני אף פעם לא הסכמתי עם המונח הזה. כמו שלדוגמנית במידות קטנות לא תגיד דוגמנית למידות קטנות, אז למה למידות גדולות להגיד דוגמנית למידות גדולות?".

ועדיין, היא מבינה היטב את החשיבות של מי שפותחת את הדלת לאחרות. "אני בתור ילדה שגדלה ילדה מלאה, לי לא היה את המודל הזה לראות", היא אומרת. "בגלל זה החלטתי להפיץ את זה ולעשות את זה. הייתי בין הדוגמניות פלאס סייז הראשונות בישראל. כשהייתי אומרת שאני דוגמנית, היו אומרים לי: איך, דוגמנית פנים?".

היום, היא אומרת, יש הרבה יותר מקום לשיח על דימוי גוף. ילדות ונערות שלא נראות כמו המודל הקלאסי של "60-90-60" יכולות לראות שיש יותר מאפשרות אחת להיות יפה, מצליחה ומבוקשת. אבל דווקא מתוך המקום הזה, צ'אדי לא מתיישרת עם כל מה שקורה ברשת. "אני לא בעד להצטלם בחזייה ותחתונים בשום גוף", היא אומרת. "הייתי שם, עשיתי את זה. אני חושבת שיש דברים שצריך להשאיר לעצמנו".

מבחינתה, המדיה החברתית יכולה להפוך בקלות למלכודת. "יש משהו בזה שאתה חי את המדיה, שאתה כבר לא משאיר לעצמך הרבה", היא אומרת. "התגובות, הלייקים, האינטראקציות, זה ממכר. אתה תמיד מרגיש שצריך לספק את הקהל".

דווקא בגלל שהיא מכירה את המקום הזה מקרוב, סינדי מדברת בזהירות על השינוי שעברה בגוף. היא לא מציגה אותו כמהפך דרמטי או כוויתור על מי שהייתה, אלא כתהליך שבחרה בו לעצמה. "אני גם היום לא רזונת", היא אומרת. "אני לא במידה 34-36. אבל הרגשתי שאני לא במקום שאני שלמה עם הגוף שלי. התחלתי לעשות יותר ספורט, אני לא מרעיבה את עצמי, התהליך שלי היה מאוד בריא. לא רזיתי בבום, רזיתי בכמה שנים, וטוב לי היום בגוף שלי".

כשרון שואל אם לא חששה לאבד את המקום שלה כמודל לנשים במידות גדולות, היא עונה במשפט שמחזיק את כל הפרק: "אמרתי, אני סינדי. מי שמקבל אותי, מקבל אותי כסינדי. אני עושה מה שטוב לי, אני לא מרצה את הקהל".

ועדיין, גם אחרי השינוי, היא לא מציירת תמונה מושלמת. "להגיד לך שהיום אני שלמה במאה אחוז בגוף שלי? אני אשקר", היא אומרת. "זה לא באמת קשור למידה, זה פה". כלומר, בראש.

השיחה הזאת נוגעת גם ברון עצמו, שמשתף אותה בסיפור אישי על בתו ועל אחותו, ועל הדיסוננס בין הרצון לשמוח בשביל מישהי שמרגישה בנוח בגוף שלה לבין שנים של חינוך להסתיר, לכסות ולהתבייש. צ'אדי מתחברת מיד. היא מספרת איך בתור ילדה הלכה פעם עם חולצת בטן לבית הספר, וחברה אמרה לה שהיא "גאה בה על הביטחון". "לא הבנתי מה לא תקין בי", היא אומרת. "זה הוריד לי את הביטחון".

לדבריה, אלו פצעים שנשארים גם אחרי שהגוף משתנה. "לגדול ילד שמן זה לא קל. זה תמיד מלווה אותך", היא אומרת. "רק לפני חצי שנה התחלתי ללכת עם גופיות, ואני רזה כבר הרבה זמן. זה תסביכים שלא עוזבים".

מהצד, רון אומר לה, זה נראה כאילו החיים שלה הם מחופשה לחופשה. סינדי צוחקת. "איזה חופשה לחופשה? אני כל היום עובדת".

ואז היא מפרקת את התמונה הנוצצת לפרטים: מרפאת שיניים בפתח תקווה, סניף נוסף שמתוכנן בתל אביב, חברה לעדשות מגע אונליין, פעילות סושיאל, דוגמנות בעולם, הרצאות על אמונה, ביטחון, עסקים ויזמות, עובדים, מוקד מכירות, לקוחות, הזמנות, שיווק, משפיענים, ימי צילום ותוכן.

"אני מגיל קטן ידעתי מה אני רוצה להיות", היא אומרת. "רציתי להיות אשת עסקים מאוד מצליחה, להיות דוגמנית בינלאומית, להשפיע על בנות לטובה. אף פעם לא הייתה לי אופציה אחרת. ואם זה לעבוד 20 שעות ביום, אז אני אעבוד 20 שעות ביום".

גם היום יום שלה, היא מספרת, לא נראה כמו לו"ז קלאסי. "אני לא בן אדם של בוקר", היא אומרת. "בתשע בערך אני מתחילה לאפס את היום שלי". משם זה פגישות, מוקד מכירות, מרפאה, בדיקות, פיתוח פרויקטים, שיווק ותוכן. "אני כל הזמן בפיתוח, מוודאת שהכל קורה בפועל, וגם מפתחת את הדברים החדשים. באופי שלי אני יזמית".

על העסק שלה, Cindy White, היא מספרת שאין בו קידום ממומן. "הכל עובד על אורגני שלי ומשפיענים", היא אומרת. "אנחנו מצלמים שלושה סרטונים בשבוע, עושים יום צילום או שניים בשבוע. אני כל הזמן חושבת על קריאייטיב חדש, מה עובד עכשיו".

לפרקים נוספים, שיחות ומתכונים מתוך "מדברים אוכל" עם רון יוחננוב, היכנסו למתחם התכנית בוואלה אוכל >>

כשהשיחה עוברת ליופי, השוואות והחיים מול עולם שנראה מושלם מדי, רון משתף את צ'אדי בתחושה שחזר איתה ממיקונוס: הכל יפה, מעוצב, מהודק וכמעט בלתי אפשרי להשגה. צ'אדי מכירה את זה מקרוב. "אני חיה את זה", היא אומרת. "אני הרבה בחו"ל, באירועים, באוסקר, במסיבות בית עם ג'סטין והיילי ביבר, ואני רואה אותם כל הזמן באירועים".

אבל עם הזמן, היא אומרת, היא למדה להפסיק להשוות. "תמיד הייתי בחוסר ביטחון כשהייתי הולכת לדוגמנויות, עם דוגמניות של ויקטוריה'ס סיקרט", היא מספרת. "יואו, הן גבוהות, אני לא גבוהה. כל הזמן הייתי משווה. ואז הבנתי שאני סינדי. לי יש משהו שלהם אין, ולהן יש משהו שלי אין".

מכאן היא עוברת כמעט להרצאה קטנה על אמונה וייחוד. "המתנה שלך היא הייחוד שלך", היא אומרת. "אם אתה מתעסק במתנה שאתה קיבלת, ומגדיל אותה ומעצים אותה, אתה תצליח. אבל אם אתה מתעסק במתנה של בן אדם אחר, אתה מגדיל את הקנאה ואת חוסר הביטחון".

זה משפט שרון לוקח איתו מיד. "כנראה הייתי צריך לפגוש אותך היום", הוא אומר לה. והיא ממשיכה: "מה שתתרכז בו, זה מה שגדל. כשאתה בוחר להגדיל אדם מסוים, או חוסר ביטחון מסוים, או משהו שאתה לא אוהב, הוא פתאום גדל וגדל וגדל".

השיחה עוברת לחברויות, לתעשייה ולשאלה איך יודעים מי באמת איתך ומי רק רוצה להתקרב להצלחה שלך. סינדי לא מתייפייפת. היא מודה שיש חברים שלוקחים הביתה, ויש כאלה שלא. "יש משהו בזה שאתה מתבגר, שאתה מבין שלא כל אדם מתאים לך לחיים", היא אומרת. "גם אם הוא מתאים לי בחוץ, הוא לא דווקא מתאים לי בפנים".

כששואלים אותה אם קיבלה ברקסים מאחרות בתעשייה, היא עונה ממקום נקי. "אני באה נקי, ואם אני אוהבת אז אני אוהבת", היא אומרת. "אם אני רואה שמישהו לא מנסה להתחבר איתי, הכל טוב".

גם כשמדברים על קשרים, תעשייה וברקסים שקיבלה בדרך, צ'אדי לא ממהרת לתת לאנשים אחרים יותר מדי כוח על הסיפור שלה. "ההצלחה שלי תלויה אך ורק בהשם", היא אומרת. "אם אני אשים את ההצלחה שלי בדנה או חנה, אז היא תהיה תלויה בהן, כי אני בוחרת לשים אותה שם. אבל היא לא תלויה בהן".

אותה אמונה מלווה אותה גם כשמדברים על העתיד. ריאליטי, למשל, לא מדויק לה. "הכי לא האח הגדול", היא אומרת. "הייתי בפגישות עם האח בעבר, ואני חושבת שמה שמנסים ליצור מהאח הגדול זה לשון הרע, לריב. גם אם אבוא להפיץ אג'נדה של טוב, המהות של התוכנית היא לריב ולייצר חיכוכים. לא מרגישה".

ומה כן? קמפיינים בינלאומיים, עסקים שיצאו החוצה, משפחה וחתונה. "אני יוצאת עם מישהו", היא אומרת לרון, שמיד מזהה סקופ קטן. "אבל אני רוצה משהו מאוד ספציפי. רק רציני, רק לחתונה".

סינדי מודה שהיא פחות מתחברת לדייטים עם ישראלים, בעיקר בגלל הג'נטלמניות. "ישראלים הם בולדוזר, בג'נטלמניות פחות", היא אומרת. "ישראלי לא יפתח לך את הדלת. זה דברים שחשובים לי". מצד שני, היא לא מוחקת את החום הישראלי. "לישראלים יש את החום ואת האהבה של מה את רוצה, ואני אתן לך את העולם".

אחרי שנים על הקו, כולל תקופה בלוס אנג'לס, היא גם יודעת שלא כל חלום הוליוודי באמת ממלא. "הייתי חודשיים ב-LA, וכל הזמן היה לי את ה-Hollywood dream", היא מספרת. "ואז הרגשתי שם ריקנות. חזרתי לארץ ואמרתי: מה אני מחפשת כל כך בחוץ? יש לי פה הכל. קריירה, חברים, משפחה, בית".

רק לקראת הסוף מגיעה פינת "אתגר בהפתעה", בחסות רמי לוי. רון שולף את השקית הוורודה, "השקית של המדינה", ושואל מתי הייתה בפעם האחרונה בסופר. צ'אדי עונה בכנות: "אני מזמינה הביתה".

מהשקית יוצאים דבש, שוקולד, גרנולה עם פירות ודגני בוקר. צ'אדי יודעת מיד לאן היא הולכת. "הייתי מוסיפה לזה יוגורט", היא אומרת. "בול עם גרנולה, דבש, קצת קורנפלקס, ולמעלה נגיעה של שוקולד. אני עושה בול בבוקר, אני אוהבת".

זה לא מתכון מורכב, וזה בדיוק הקסם שלו. אחרי שיחה על עסקים, דימוי גוף, אמונה, רשתות וזוגיות, צ'אדי חוזרת למשהו פשוט: בוקר, יוגורט, גרנולה, דבש ושוקולד קטן לנשמה.

בפינת "לוקחת או בורחת", רון מציב בפניה דילמות מהעולם שלה: יופי, אסתטיקה, שיתופי פעולה, חופשות ותוכן.

חור מושלם לכל החיים, אבל כל בוקר צריך לשטוף את הפנים במים של נקניקיות? "לוקחת, קל", היא עונה. קינוח אפס קלוריות, אבל מישהו ליקק אותו לפני? כאן היא בורחת מיד. "לא לוקחת. סטרילית".

חופשה חלומית במלדיבים עם מלון היסטרי, כסף לבזבוזים, שמלות וספר צמוד, אבל בטיסה יושבים לידה תינוק בוכה ואדם שמוריד נעליים עם ריח גרביים בלתי נסבל? "לוקחת, סובלת כמה שעות", היא עונה. כל שיתוף פעולה מצליח וכל מותג שמתקרב אליה מתפוצץ, אבל בכל סטורי יש זבוב קטן שמסתובב סביבה? גם כאן היא לוקחת. "אם זה מצליח וזה לא מפריע לעוקבים, זה מינורי".

אבל יש גבול אחד ברור. אם כל אאוטפיט שתצביע עליו יהיה שלה, בכל מחיר ובכל מותג, אבל בכל פעם שתעלה אותו לרשת יתפתח דיון של מאות תגובות על צניעות, היא בורחת. "לא לוקחת", היא אומרת. "כי אני לא רוצה לעשות חילול השם".

לקראת סיום, רון אומר לה שהוא גילה אישה עמוקה יותר ממה שיוצא החוצה דרך הלוקים, החופשות והפריימים המלוטשים. סינדי מקבלת את זה, אבל מזכירה שהיא דווקא כן מדברת הרבה, בעיקר בסטורי ובטיקטוק. רון מבקש ממנה לעשות את זה גם בפיד, במקום שלא נעלם אחרי 24 שעות.

"עברתי הרבה, ברוך השם", היא אומרת. "אבל אני כל הזמן מודה על הדרך שלי, כי בזכות זה אני יודעת להפיץ טוב".

ובדיוק שם נמצא הפרק הזה של "מדברים אוכל": בין לוקים לחזון, בין דבש ושוקולד לאמונה וביזנס, בין עולם שבו הכל מצולם לבין אישה שמנסה לזכור מה באמת שלה. "הכול אפשרי", היא אומרת לקראת הסוף. "אם אתה מאמין בעצמך והשם איתך, הכול יכול לקרות".