"אני לא נותנת לעצמי להיות בנקודות שבירה": יפית לוי מדברת

בפרק החדש של "מדברים אוכל", רון יוחננוב מארח את יפית לוי אטיאס, מנכ"לית רשת רמי לוי ובתו של רמי לוי, לשיחה שמתחילה בסופר, במחירים ובמותג הפרטי, אבל מהר מאוד מתרחבת להרבה יותר מזה: משפחה, אמונה, עסקים, בירוקרטיה, שבת, אמהות, אחריות, וגם שקית ורודה אחת שהפכה מזמן לסמל ישראלי.

לוי אטיאס מגיעה לאולפן כאחת הנשים המשפיעות בקמעונאות הישראלית. היא מנהלת רשת שמלווה כמעט כל בית בישראל, אבל מדברת עליה לא רק במונחים של מכירות, סניפים ומספרים. מבחינתה, הסיפור מתחיל הרבה לפני הדירקטוריון. הוא מתחיל בקופה, במעדנייה, בסדרנות, בניקיון, ובעיקר בבית שבו חזרו שוב ושוב על אותה מנטרה.

"אבא שלי כל הזמן, כל שישי, כל סעודה, היה אומר: יש את האנשים שאין להם, יש את האנשים שיותר קשה להם", היא מספרת. "אל תשכחו את זה. מה שקיבלתם עכשיו ברכה מהשם, תחלקו, תחלקו, תחלקו".

רון מספר לה בתחילת השיחה שהמפגש הראשון ביניהם, סביב המותג הפרטי שלו ברשת, שינה גם אותו. הוא הגיע, לדבריו, עם רעיונות על מותג יקר, מרוחק ויוקרתי, והיא החזירה אותו לקרקע. "אמרת לי: אני רוצה את היקר, אני רוצה את האיכותי, ואני רוצה במחיר שייכנס לכל בית בישראל", הוא נזכר. "זה פשוט תפס אותי".

כשרון שואל אותה איך נשארים פשוטים בתוך עולם מלא פיתויים, כסף ונהנתנות, היא חוזרת לאמונה. "קודם כל תזכור שכל האנשים שווים בעיני השם", היא אומרת. "אם כולם שווים בעיני השם, אז בטח שבעיני אדם. אנשים לא נמדדים לפי מה שיש להם".

זו לא סיסמה מבחינתה, אלא תפיסת חיים וניהול. אם קיבלת יכולת, כוח או השפעה, אתה לא הבעלים שלהם, אלא צינור. "אתה חייב להיות באמונה", היא אומרת. "להבין שגם ההצלחה היא דרכך, היא לא שלך".

ועדיין, היא לא מתנזרת מהצלחה. "אין בעיה ליהנות ממה שאתה מרוויח", היא אומרת. "כל עוד זה לא במקום של לנקר את העיניים. אבל לדעת שגם ממה שקיבלת, לדעת לחלוק. לדעת איך אתה נוגע באנשים אחרים".

השאלה הבאה כמעט מתבקשת: איך הופכים מ-"הבת של" למנכ"לית של חברה ציבורית שמגלגלת מיליארדים. לוי לא מנסה למחוק את הייחוס המשפחתי, אבל גם לא נותנת לו להגדיר אותה. "אני עובדת מגיל 14 בעסק", היא אומרת. "היום אני כבר תכף בת 43. אומרים לי הילדה של, הילדה של, אבל הילדה הזאת כבר בת 43, עם שישה ילדים".

היא התחילה, לדבריה, מלמטה. "הייתי בקופה, הייתי במעדניות, הייתי בסדרנות, בניקיונות אם צריך. זה לא היה לבוא ולהגיד, אוקיי, אני קמה להיות מנהלת". גם כשההצעה מאביה להיות מנכ"לית משותפת הגיעה, היא מספרת שלא מיהרה לקחת אותה. "אבא שלי כבר תקופה אמר לי, יפית, אני רוצה שתהיי איתי מנכ"לית משותפת. אמרתי לו, אבא, זה לא הזמן שלי עדיין. לפני שנתיים, כשהוא פנה אליי ואמר לי, יפית, אני חושב שזה הזמן, אמרתי לו, הפעם זה הזמן".

עם התפקיד הזה, היא אומרת, מגיע פחד גדול. "לא בא לי להיות חס ושלום הדור הזה שהורס את מה שאבא שלך בנה. זה הדבר שהכי מפחיד בעולם. זו חברה שמוכרת מעל 7 מיליארד שקל. יש פה המון אחריות".

רון שואל אותה על נקודות שבירה. היא הרי מנהלת עסק ענק, נושאת את שם המשפחה, מגדלת שישה ילדים, משדרת חוזק וצריכה להוכיח כל יום שהיא יכולה. לוי עונה באופן כמעט חד: "אני לא נותנת לעצמי להיות בנקודות שבירה. אין אצלי דבר כזה".

מה זה אומר בפועל? לטפל מהר, לתקן מהר, ואם אי אפשר לתקן, לנשום ולהמשיך. "המטרה בחיים היא להתקדם, לא להיתקע", היא אומרת. "לא לאכול את הלב, אוי לא הלך לי. אני מתקדמת".

כשעולה השאלה אם כניסתה לניהול הפכה את הרשת לטובה יותר, היא מדייקת. "אני לא באתי להציל את העסק הזה", היא אומרת על העבודה לצד אביה. "באתי להיות מכפיל כוח. ברגע שאנחנו ביחד, אנחנו משלימים אחד את השני ומכפילים אחד את השני, אז זה מנצח".

אותה תפיסה, היא מסבירה, נכונה גם לעובדים וגם למשפחה. כשאבא שלה נתן לה לעלות מהשטח לעולמות השיווק, גם אם לא תמיד אהב כל רעיון במאה אחוז, הוא נתן לה להוציא דברים לפועל. "הוא נתן לי ביטוי", היא אומרת. "וזה נכון לגבי כל עובד. ברגע שאתה מאמין ביכולות שלו ונותן לו להביא את עצמו, הוא מרגיש משמעות. וברגע שבן אדם מרגיש משמעות, הוא רוצה להיות".

כשהשיחה נוגעת לעסקים משפחתיים ולדור הבא, רון שואל אותה כאבא שרוצה לשלב את הבנות שלו בעסק: איך עושים את זה בלי ללחוץ, ובלי להפוך אותן לגרסה שלו? יפית חוזרת לאותו שיעור שקיבלה מאביה. "אחד הדברים שאבא שלי אפשר לי זה להיות מי שאני בעסק שלו", היא אומרת. "אם אתה תאפשר להן להיות מי שהן בעסק שלך, הן ימצאו את המקום שלהן".

ואז השיחה עוברת הביתה. יום שישי, קניות, חלות, סירים, ילדים. לוי אטיאס, אם לשישה, מספרת שהשבת היא העוגן שלה. "כל השבוע מתנקז לשישי שבת", היא אומרת. "זכיתי לחזור בתשובה, אז השבת שלי היא שבת שלמה. אין לי לאן ללכת. זה הכל בבית. להסתכל בעיניים לילדים, לבעל, למשפחה. אין לברוח לטלפונים, למסכים".

הילד הגדול שלה בן 18, הקטנה בת שנתיים, ובין לבין בית מלא. הילדים עוזרים בארגונים, בסדר, בניקיונות ובהכנות. במטבח, היא אומרת, היא מכינה הכל בעצמה. "כל הסלטים, כל התבשילים, הסירים. אני לא עושה דברים מורכבים מאוד, דברים פשוטים".

הספציאליטה שלה היא סלמון מתוק. "הם אוהבים את זה ממש", היא אומרת. "סילאן, סויה, חרדל". הילדים, לדבריה, מחכים למנות הקבועות של שבת. היא מתארת את יום שישי שלה לא כעוד משימה בלו"ז, אלא כרגע שבו הבית מתכנס: לכלוך של רסק על החולצה, סירים על הכיריים, ילדים סביב הבית, והמחמאות שמגיעות כשהאוכל עולה לשולחן.

כשרון מדבר על החשיבות של קידוש, גם למי שלא בהכרח מגדיר את עצמו דתי, יפית מתחברת מיד. "קידוש זה לא דתי, זה יהודי", היא אומרת. "זה משהו שהוא מאוד מאוד חשוב למי שאנחנו. אחרי השביעי באוקטובר, בכלל, הנושא היהודי חייב להיות יותר חזק אצל כולנו. אני לא מדברת על דת. זה בסוף אתה יהודי".

את הקניות שלה היא עושה בעיקר באונליין של רמי לוי. ואם משהו לא מגיע טוב? "ברור שאני מתלוננת", היא צוחקת. "אין יותר כיף מלהיות לקוח סמוי". הילדים, אם צריך, עושים השלמות בסניף במבשרת. "אפשר בלי רמי לוי?", שואל רון. "אי אפשר בלי רמי לוי", היא עונה.

השיחה הזאת היא בדיוק המקום שבו "מדברים אוכל" מתרחבת מעבר למתכון או למנה. אוכל הוא לא רק מה שמגישים לצלחת, אלא גם מחירים, קניות, משפחה, שבת, עסקים, אחריות ומה שמאפשר לאנשים לשים סיר על השולחן.

לפרקים נוספים של "מדברים אוכל" עם רון יוחננוב, היכנסו למתחם התכנית בוואלה אוכל >>

כשרון מספר ליפית על תקופה כלכלית קשה בחייו, אחרי פשיטת רגל, שבה הקניות ברמי לוי היו מבחינתו "אור". הוא מתאר איך הבחירה בסופר הנכון אפשרה למלא מקרר, להביא יותר אוכל הביתה ולהישאר עם קצת יותר כסף בסוף החודש.

היא, מצידה, מתרגשת. "זו התכלית שלי", היא אומרת. "לתת לאנשים את היכולת להגיע לארוחה, למלא את המקרר בכבוד".

כשרון שואל אם זו שליחות או עסקים, היא לא רואה סתירה. "גם בעסקים אפשר לעשות שליחות", היא אומרת. "אתה יכול להרוויח כסף, וזו לא מילה גסה. אבל חייבת להיות הוגנות. אם אתה פה בשביל להישאר, אתה חייב לראות את האחר. אתה חייב לראות את הלקוח שלך ואת המקסימום שאתה יכול לתת עבורו".

כשמדברים על יוקר המחיה ועל עסקים בישראל, לוי אטיאס מדברת חד וברור. "כשאתה עסק בישראל, יש המון קשיים", היא אומרת. "יוקר המחיה טמון המון בבירוקרטיה". היא מדברת על בעלי עסקים קטנים ובינוניים שקמים בבוקר להתפרנס, רוצים לתת מהכישרון שלהם, ולא מצליחים. "הבירוקרטיה במדינה צריכה להיות הרבה יותר מחבקת את היזם", היא אומרת. "כשאנחנו פותחים סופר, יש כיבוי, בריאות, מלא רשויות, וכל אחד מדבר שפה אחרת. חייבים לדבר אותה שפה, לתת אישורים מהר, לעזור להתקדם".

וכשרון שואל אותה אם היא רואה את עצמה בפוליטיקה, התשובה מגיעה בלי היסוס. "לעולם לא". למה? כי לדבריה, הפוליטיקה כבר לא עוסקת מספיק במהות. "הדבר האחרון שיש שם זה פוליטיקה", היא אומרת. "אני מעדיפה להיות במקום שלי, שבו אני באמת יכולה להשפיע על הלקוח שלי באופן ישיר, או דרך התחרות. בטח בנושא של מחירים".

על מה היא הכי גאה ברשת? לא על סניף, לא על מהלך עסקי ולא על קמפיין. "ההון האנושי", היא אומרת. "הצוות של העובדים שמקיף אותנו. יש לנו צוות עובדים מדהים, מוכשר, בנתינה ובאכפתיות. מהרצפה ועד רצפת המכירה, זה הדבר שאני הכי גאה בו".

החלום הבא שלה, היא אומרת, הוא לא כותרת מפוצצת, אלא המשך. "להמשיך ולגדול מהמקום שאנחנו נמצאים בו, ולהמשיך לתת שירות לעם ישראל ברמה הכי טובה והכי זולה שיש, במחיר שלא מתפשר על איכות ולא על טריות. אם נצליח לגעת בכל הערים במדינת ישראל ובשכונות, ניצחנו".

ואז מגיעה פינת "אתגר בהפתעה", בחסות רמי לוי, עם השקית הוורודה שזוכה כאן גם לסיפור מקור. למה היא ורודה? לא בגלל משרד פרסום, לא בגלל אסטרטגיה מבריקה. "אבא שלי נכנס עם דוגמאות של שקיות, מלא שקיות", היא מספרת. "בגלל שאנחנו הרוב בנות בבית, שלוש בנות ובן, בחרנו את הוורוד".

רון שולף מהשקית עגבניות מרוסקות, זיתים, שמן, טונה במים ופסטה. לוי הולכת מיד על כיוון ביתי ופשוט: רוטב עגבניות עם טונה וזיתים, בסגנון רוטב של דגים, שמתחבר לפסטה. "הרבה חלבון", היא אומרת. רון כבר מדמיין את המתכון הראשון שלה: "יפית לוי אטיאס".

זה לא מתכון מתוחכם מדי, וזה בדיוק מתאים לה. מנה מהירה, נגישה, עם מוצרים שיש כמעט בכל בית, כזאת שמחזירה את השיחה מהמיליארדים, הסניפים והבירוקרטיה אל צלחת אחת על השולחן.

בפינת "לוקחת או בורחת" רון מציב את יפית מול כמה דילמות משעשעות. מנכ"לית הרשת צריכה להוביל קמפיין טלוויזיה חדש, אבל מחופשת לעגבנייה? היא לא ממהרת להסכים. "אתה גם רוצה שאני אהיה בפרונט וגם עגבנייה?", היא צוחקת. בסוף היא מוכנה להוביל קמפיין, אבל לא בתחפושת.

ומה אם היא בחופשה משפחתית עם ששת הילדים, האוטו תקוע, חייבים להחליף חיתול, הסניף של רמי לוי רחוק ויש לידם סניף של מתחרים עם פפראצי בחוץ? "קודם כל, בשביל הילדה המסכנה, אני לא אשאיר אותה עם חיתול ככה", היא אומרת. "אבל אני אשלח את אחד הילדים, ואחרי זה אעשה לזה תשובה חזקה".

ואחרי יום עבודה ארוך, מקרר ריק, אין לחם, רק חצי קוטג' ושאריות של קשה מהפיצה של הילדים? כאן אין התלבטות. "לוקחת". זה כבר קרה? "בטח".

כשהשיחה נוגעת לאיזון בין עבודה לבית, יפית לא מוכרת אשליה. יש ימים שהיא מגיעה בעשר בלילה, יש סיורים, יש תקופות לחוצות, ויש גם ילדים שצריכים יותר בית. "אני לא לוקחת יום חופש", היא אומרת. "אני מקצרת את הימים עד לרגע שאני מרגישה שהששתי את הבית".

ואולי זה מסכם לא מעט ממנה. "בכל מקום שאתה נמצא, אתה צריך לנהל את זה ולא להתנהל. וגם בבית, אני מנהלת את זה ולא מתנהלת".

לקראת סיום, רון אומר לה שיש לה מספיק ניסיון כדי לפתוח בית ספר לעסקים. לא במובן התיאורטי, אלא כזה שמגיע מהשטח: מהקופה, מהסניפים, מהעובדים, מהלקוחות ומהאחריות היומיומית לנהל רשת גדולה בלי לאבד את האנשים שבדרך. לוי, כמו לאורך כל השיחה, לא מתרחקת מהעשייה. העבודה מבחינתה היא לא רק תפקיד, אלא מקור של משמעות, יצירה והשפעה.

"העשייה והיצירה ממלאים אותי", היא אומרת. ובמקרה שלה, העשייה הזאת עוברת דרך סניפים, עובדים, לקוחות, שבתות, ילדים, מחירים, שקית ורודה אחת, והרבה מאוד משפחות שרוצות לפתוח מקרר מלא בכבוד.