שלשום פורסם בעיתון "הארץ" טור דעה של ניסן שור, שמשתלח בצורה חסרת מעצורים ביוצרי תוכן ומשפיעני אוכל בישראל, כשבחזית הדברים עמדו לירן רוזן, עמית כפית ואנוכי, תחת הכותרת ''משפיעני האוכל הפכו את גופם למזבלה גרוטסקית".
הטור נפתח בסיפורו של יוצר תוכן מאוד מפורסם באמריקה (שאני אישית מכיר ומעריך) לוק קולינס.
לוק הוא יוצר תוכן עם 2.5 מיליון עוקבים בכל הרשתות ומוכר בעיקר בגלל סגנון הדיבור הייחודי שלו והאוכל הג'נאקי שהוא מכניס לגופו. הוא אוכל בוריטו, פיצות המבורגרים, ויש לציין שהוא מסיים את כל המנה ולא רק טועם (נחזור לכך מאוחר יותר). לאחרונה התגלתה אצלו מחלה אוטואימיונית קשה ונדירה בשם Eoe, להערכתו של ניסן שור בכתבה, בגלל האוכל שהוא דוחף לגופו.
בטור שכתב לקח שור את המקרה של לוק והלביש על קהילת הפודיז של ישראל, ובראשם בין היתר אני ויוצרי תוכן נוספים, שנקשרו בכתבה למילים קשות כמו ''האינפלורנסר הפך את גופו למזבלה'', ''גסטרו ונדליזם'' ו''קרקס אוכל נודד''.
אכילה היא 10% מעבודתו של יוצר התוכן
יצירת תוכן היא לא דבר קל ומורכבת מכל כך הרבה דברים שצריכים להתקיים בו-זמנית, מעבר לאכילה. למעשה, אכילה היא הדבר האחרון שייקבע אם תוכן יצליח או לא, לא בכדי יש כל כך הרבה יוצרי תוכן בתחום האוכל, שלמרות האכילה הברברית לכאורה כפי שמתאר ניסן, עדיין לא מתפרסמים ולא מצליחים גם אחרי הרבה שנים.
לדעת ליצור תוכן זאת אומנות ויצירה, לראייה, הרבה אנשים עושים את זה היום בארץ ובעולם ועדיין אחוז מאוד קטן מצליח לצבור קהל לאורך זמן, לדעת ליצור סקרנות אצל הצופה, לערוך, לבסס אמינות בקרב העוקבים שלך שיסמכו עליך. כדי לייצר תוכן טוב ועדכני נדרשת גם עבודה עיתונאית לא קטנה: לדעת מתי מקומות נפתחים, להתחדש לסקרן, ולא פחות חשוב - להתמקד בנישה, להיות מיוחד, שונה, בולט ולעבוד מאוד מאוד קשה כדי שכל זה יקרה.
ויש גם את הלאכול, הדבר שגם הוא הרבה פעמים עבודה. האמירה שכל מה שאנחנו יודעים לעשות כולם יודעים לעשות, שזה רק לאכול לבלוס ולזלול - היא שגוייה מהיסוד, אחרת, כולם היו מצליחים בתחום הזה, לא כך?
זה מזכיר לי שהרבה אנשים שמכירים אותי אומרים לי תמיד ''איזה עבודה כייפית יש לך, אתה רק אוכל וזהו'', וזה ישר מביא אותי איתם לדיון בו אני אומר ומסביר - אכילה היא החלק הכי קטן בעבודה שלי, בין 5-10 אחוז. כל שאר הזמן מוקדש לשעות של עריכות, כתיבה, חשיבה, צילום, רעיונות, יוזמות, שטח, נסיעות, צבירת אמון, הכרה, קשר עם העוקבים, מענה לתגובות, וכן, גם אוכל.
לירן רוזן היא בלוגרית מזון די וותיקה בתחום, פרק זמן ששקול לדינוזאור בתחום הזה של יצירת תוכן, היא כמעט מהראשונים בתחום, לצד רבים וטובים שהתחילו איתה ולא הגיעו אפילו לרבע מכמות העוקבים שלה שמונה כיום 135 אלף. יצירת תוכן ברמה כזאת של לירן ושל חברי "עמית כפית", מצריכה כישרון לא רגיל וקריאת הצופה ברמה כמעט מדוייקת כדי לסקרן אותו ולגרום לו לא רק לעקוב, אלא גם לחזור שוב ושוב.
הכל התחיל בדכדכת פיטורים
לא מזמן ראיתי יוצר תוכן שעשה סרטון על מה זה בכלל אומר להיות ויראלי, ואיך זה שיש חלק שמצליחים בזה וחלק שלא. הוא השווה את מרכיב הויראליות והפרסום דרך הפלטפורמה והענף של יצירת תוכן, לזכייה בלוטו. זה אולי לא נראה ככה, אבל אחוזים בודדים מאוד של יוצרי תוכן ובלוגרים בפרט, מצליחים להיות ויראליים ולהתפרנס מזה.
לכל אחד יש את הסגנון הייחודי שלו. עמית, כאמור, טועם דברים לא שגרתיים, לירן אוכלת בצורה מגרה שמחזקת את הדמות שלה לצד מנות מושחתות בין היתר, ואני, אני מזוהה עם הדקירה קטנה שזה משפט שמגיע אצלי בכל סרטון בגלל שהסיפור שלי שונה מעוד תוכן קולינרי מוכר.
"דקירה קטנה", כך נקרא העמוד שלי, מסמלת את מזרק האינסולין שאיתו אני חי כבר 4.5. את הסוכרת גיליתי במפתיע, ממש כרעם ביום בהיר. אני בוגר תואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים ועבדתי כאנליסט באחת מחברות ההייטק המובילות בארץ. הקשר ביני לבין יצירת תוכן באותה תקופה היה רחוק כמו הקשר בין בשר לחלב באותה צלחת בקהילה החרדית.
חודשיים לאחר גילוי המחלה פוטרתי מהעבודה שלי, שכן לא הצלחתי לאזן בין הרגשות שלי לסוכר ולעבודה, וכל אלה גרמו לי לחוסר תפקוד. במהלך תקופת האבטלה שלי שהייתה מלווה בעצב, לחץ וכאב רב אחרי גילוי המחלה, חיפשתי דרך לאכול ולא לפחד מאוכל. עלה לי רעיון לצלם חומוסיות, מתוך בידור ושעמום, שכן חומוס באותה תקופה לפי מה שקראתי, הוא פחמימה מלאה, ואולי זה יטיב עם רמות הסוכר שלי ולא אצטרך לפחד מאכילה.
חודש עבר מהסרטון הראשון שלי ועד ליצירת סרטונים כל יום, וכל זה בתקופה שבה התביישתי בעובדה שאני צריך להזריק אינסולין. הרגשתי חריג, לא נורמלי מוזר מוקצה. באחד מסרטוני החומוס עלה לי רעיון שאולי אם אתחיל להראות שאני מזריק בסרטונים שלי, זה כבר לא ייראה לי כה מוזר כי זה יגיע להרבה אנשים שצופים בי, ואז - אם אנרמל את זה לעצמי, זה יהיה נורמלי לאחרים.
יצירת תוכן באותה תקופה לא הייתה בראש מעייני אלא פיתרון מושלם להעברת זמן, פיתרון טוב לסטודנט מובטל בשנה ג' שגר בתל אביב ומדוכא מהסוכרת שלו.
עבר זמן והתחלתי לקבל הודעות, המון הודעות מילדים והורים ובוגרים סוכרתיים שמספרים לי כמה שיניתי להם את החיים וכמה אני השראה בשבילם. סיפרו לי שבזכות הסרטונים שלי הם כבר לא מתביישים בזה. ילדים קטנים שהיו יוצאים להזריק בשירותים או בחדר של הסייעת, היום מזריקים בכיתה, אנשים שהסתירו את הסוכרת שלהם שנים גם מהאנשים הכי קרובים אליהם, היום מסתובבים עם מזרק ומשאבה בגאון.
אביזר בתוך קרקס אוכל נודד או אביזר רפואי מציל חיים?
אז נכון, סוכרת נעורים היא נושא מורכב והאיזון הוא אמנות בפני עצמה. מאז עברוה 4 שנים והיום אני יוצר תוכן לפרנסתי. כנראה שאם לא הייתי סוכרתי, לא הייתי בלוגר אוכל, אבל יצירת התוכן כבר מזמן הפכה אצלי לשליחות לשינוי מציאות, לא רק שלי אלא גם של אחרים, לייצר מודעות ולהראות שהחיים ממשיכים גם אחרי שחושבים שהם נגמרים אחרי גילוי מחלה לא פשוטה.
עוד נקודה שחשוב להתעכב עליה: אורח החיים שלי בתור בלוגר אוכל סוכרתי הוא לא שגרתי. רוב האנשים לא אוכלים כל יום בחוץ או מתעסקים באוכל כל כך הרבה כמוני וכמו הקולגות שלי. רובם עובדים במשרד, יש להם ילדים, ומסעדה או אכילה בחוץ זה משהו שקורה פעם בשבוע או שבועיים.
כסוכרתי שחקר היטב את מחלתו, אני יודע שאנחנו יכולים לאכול הכל, פשוט במידה ובאחריות. לא פעם ולא פעמיים דיברתי על כך בעמוד שלי וזה משהו שמעולם לא הסתרתי, את האוכל שיש בסרטונים אני בעיקר טועם כי זריקת אינסולין לא הופכת 'ג'אנק מלא כולסטרול לברוקולי חלוט, אבל היא בהחלט הכרחית לכל מה שאני מכניס לגוף -גם ברוקולי וגם המבורגר. וכדי להסיר סופית את הספק - אני לא מזריק בגלל מה שאני אוכל, אלא כפועל יוצא מהיותי סוכרתי.
זה מן הסכם לא כתוב שלי עם עצמי שעל מנת להמשיך ולהתעסק בתחום אני צריך לעבוד קצת יותר קשה מאחרים בשמירה על הבריאות שלי, בשעות קבועות, בעשיית ספורט כמעט בכל יום, ואני חי עם זה בשלום.
במסגרת כל אלה והערך המוסף שהעמוד שלי נותן לסוכרתיים, לעוקבים שלי ולבעלי העסקים - התייחסותו של שור למזרק האינסולין שלי כ''אביזר בתוך קרקס אוכל נודד" - חרה לי מאוד.
and last but not least
בוא נדבר על כסף, זה הרי הנושא הכי מעניין. אנחנו מתפרנסים מתוכן. חלק מהתוכן שאנחנו עושים הוא ממומן, חלק מסחרי, וחלק לא ממומן, בנושא הזה אני אוכל להעיד אך ורק על עצמי. בעיני אמינות היא המוצר היחיד וגם הכי יקר שלנו. אי אפשר לקנות אותו בכסף, וכשהוא נהרס, בהרבה מקרים אי אפשר גם לתקן אותו.
רוב בלוגרי האוכל עושים סיקורי אוכל בתשלום וחלק קטן מאוד מקדיש את עיקר הפעילות שלו לתוכן ''לא ממומן'' שאני אישית קורא לו, תוכן רגיל. הרי זאת העבודה שלי אז למה צריך להיות לו שם מיוחד?
כדי לממן את הפעילות אנחנו צריכים להכניס כסף, ויוצר תוכן טוב צריך לדעת למנן בין השניים. חלק נופלים בזה והתוכן הממומן שלוט בעמוד שלהם, חלק יודעים לעשות גם וגם וחלק מקדישים את רוב הזמן לתוכן הרגיל.
אם אפרסם מסעדות שלא היה לי טעים בהן ואני יודע שהן לא טובות ואקבל על זה תשלום, מתישהו אני פשוט איעלם כי פשוט יפסיקו להאמין לי. יש הרבה בלוגרים שהתחילו איתי והיום הם כבר לא רלוונטים בדיוק גלל זה.
הקהל לא מטומטם והוא יודע טוב מאוד מה קורה סביבו. כמות הפעמים שהוזמנתי למסעדה וביטלתי את השת"פ בגלל שלא היה לטעמי או שכבר קיבלתי תשלום וזיכיתי את העסק, היא גבוהה מאוד, אבל הצופה לא יודע את זה כי זה פשוט לא עלה לעמוד. מידי פעם עולה בסטורי שלי הודעה כזאת של ביטול שתפ עם עסק שבוטל, סתם כדי לשתף.
בהקשר הזה אפשר להתווכח, כי אני יכול להעיד רק על עצמי, אבל באותה נשימה, אני מסכים, יש הרבה בלוגרים שהכסף זה מה שמניע אותם ולא האומנות, החדשנות והריגוש במציאת מקומות חדשים (או ישנים). יש המון כאלה וגם לי זה חורה לפעמים, אני מודה.
אבל כמו שאמרתי, הקהל מצביע ברגליים ובאצבעות, הוא מספיק חכם כדי לדעת אחרי מי לעקוב, אחרי אילו המלצות ללכת, ואני יודע שכל המלצה שאני מעלה - אני בטוח בה ב1000% ואני יודע ש85-90% מהאנשים שאני אשלח יאהבו את מה שאני עושה. לא בכדי אני בתחום הזה יותר מ-4 שנים עם יותר מ-200 אלף עוקבים בכל הרשתות.
אסכם ואגיב לניסן שור: הטור שפורסם היה מכליל ובוטה, והוא בחר בי, בעמית כפית ובלירן רוזן על מנת להכפיש תחום שלם ולקרוא לו חסר כישרון. אני מקווה שהצלחתי לפשט את התחום הזה עבור מי שלא מכיר אותו מבפנים. ותודה לניסן שהעלה את המודעות לסוכרת נעורים, בכך שהזכיר אותה בכתבה, זה תמיד חשוב לי. תמיד היה ותמיד יהיה.