אז איך היה ב- 34 LOBBY החדש, אתם שואלים? ובכן, היה הכל מהכל, כך שקצת קשה לי להשיב, רק שאם אצה לכם הדרך להזמין מקומות במקום הטרנדי הזה, מבלי להידרש להגיגיי עד לשלב הקינוח, אז בשתי מילים: היה טוב.
למה למרות שהיה טוב, לפרקים אפילו טוב מאוד, אני נשמע קצת לא החלטי? בשביל זה תצטרכו להישאר פה עוד קצת. נתחיל בתשובה רלוונטית תמיד - כי הפכתי להיות קצת קשיש נרגן.
כלומר, קצת כועס על הקלישאה שהפך להיות רחוב נחלת בנימין, קצת זועף נוכח מנות שמוצגות כ"מנות חלוקה", אך קטנות מדי אפילו מכדי שאחלוק אותן עם עצמי, קצת נרגן נוכח די.ג'יי שמנגן במבט חולמני מוזיקה שאיני מכיר - ובעיקר מתעצבן מהעובדה שרוב היושבים במקום צעירים ממני בעשרים שנה, כלומר באמצע שנות השלושים לחייהם: מבוגרים מכדי להיקרא "ילדים", ועדיין צעירים כל כך.
כלומר מראש אכה על חטאי (אבל בזהירות, שלא לסדוק משהו): חלק מהביקורת שלי נעוצה בעובדה שאני נמצא, אם בכלל, בשוליו של קהל היעד שאליו מכוון המקום הזה - בר קוקטיילים, בר יין, ביסטרו או מסעדה? קטונתי מלקבוע אפילו אחרי שלוש שעות על הבר. ועכשיו, אחרי שיישרנו קו, בואו ניכנס פנימה.
אפילו בצמד המילים האחרון יש בעיה קטנה. אולי זה הגיל, אולי זו הגזרה, אבל בשבוע האחרון שלפני ראש השנה, שהוא גם תחילת השבוע השני של חודש ספטמבר, גדול עלי לשבת בחוץ. אני מניח שמשום כך החמצתי חלק מהווייב של המקום, בעיקר את זה שקשור לאינטראקציה עם הרחוב ההומה.
השף מאוהב
למה הכוונה? בעוד אנו יושבים לבדנו על הבר הנמתח כמעט לאורך כל אורכו של החלל המעוצב, נהנים מקרירות אוויר המזגנים ומשתוממים על כך שהפנים אינו מלא, היו רוב השולחנות בחוץ תפוסים. איך אפשר לשבת מבחירה בחוץ התל אביבי הלח עד הביל? כנראה שאפשר, בהנחה שאתה לא גבר גדל גוף שאינו רוצה שכל עובר ושב שהגיע לנחלה יציץ בצלחתו.
את פנינו קיבלה גבריאל, הברמנית, סליחה - המיקסולוגית (כפי שיתברר בהמשך) הצעירה שמאחורי הדלפק - ומי שהתגלתה כערך המוסף הכי גדול של המקום.חומרי גלם איכותיים אמנם חשובים עד מאוד ויד של שף היא חיונית ומוזיקה נעימה היא מאסט, אבל את כל אלה אפשר לקנות בכסף.
חיוך לבבי,לעומת זאת, במיוחד כשהוא מתגלה כמשלים חיוני של מקצועיות, לא יסולא בפז, בעיקר בעיר שענף המסעדנות בה רווי בנותני שירות ממורמרים.
תכף נדרש למעלותיה של מי שאירחה אותנו בחום ובחיוך, אבל קודם כל נראה לי שאנחנו מוכרחים לשים משהו קטן בפה. נניח טרטר טונה (62 שקלים).
מדובר בטרטר טונה אדומה, שנקצץ ועורבב באיולי של פלפל מעושן והנח על מאפה דקיק כקרקר ("קריספי בריק" גורס התפריט). חומרי הגלם באמת נהדרים ולכן הטענה שלי למנה הזאת מתמצית בשני מישורים: הראשון הוא הגודל - מדובר בשני ביסים, אפילו לא גדולים (ממילא הקריספיות של המצע לא מאפשרת יותר מביס אחד בלי שהעסק יקרוס).
הטענה השנייה מופנית למי ששברה את ליבו של השף: כלומר, רק אהבה נכזבת יכולה להוליד כזאת דרגה של מליחות.
כמה מלוח זה היה? ובכן, אכיל - אבל גם כזה שדוחק לשטוף בשלוק של מים או יין. וחבל (גם כאן פעמיים): הן משום שעד כמה שהצלחנו לזהות טעמים מבעד למעטה המליחות, הרי ששאר מרכיבי המנה היו טובים מאוד והן משום שהמליחות החריגה העידה שאיש לא טעם מהמנה בטרם הוגשה - ועל זה כבר קצת קשה לסלוח.
בכלל, אחד השיעורים הראשונים בבישול הוא שמלח תמיד אפשר להוסיף למנה, אבל אף פעם אי אפשר להוציא ממנה. בפעם הבאה שימו מלחיה קטנה על השולחן, במקום להגזים.
המבורגר זהב לריפוד הזהב
הבעיה התגלתה כסדרתית גם במנה הבאה שהזמנו: שיפוד נתח קצבים בגלייז תמרים (88 שקלים). גם השיפוד, גם הגלייז וגם הארטישוק הירושלמי לצידם היו מלוחים, אבל הפעם הדציבלים היו רגועים יותר, כך שלא העלימו את המרקם הנהדר של הנתח (נזכיר שהוא מיועד מראש למי שאוהב קצת התנגדות לביס - אחרי הכל, זה לא פילה), למרות המליחות, גלייז התמרים התגלה כמקורי והארטישוק הירושלמי היה מושלם.
המוצלחת שבין המנות שבהן פתחנו הייתה שקדי עגל ברוטב לימוני עם עלי זעתר. זו הייתה מנה פשוט מצוינת: השקדים נצלו בדיוק למידה הנכונה, נפרסו לפרוסות דקיקות והרוטב הלימוני היטיב לאזן את השמנוניות היחסית של הבשר. יופי של מנה!
נעצור רגע בין ביס לביס ונספר שבצד לגמנו בקבוק ורדחו ספרדי קליל, שבמחיר של 190 שקלים, התברר כהברקה, בעיקר על רקע המליחות היחסית של האוכל. שני בקבוקים גדולים של סודה, הוסיפו (כל אחד) 26 שקלים לחשבון.
ההברקה של הערב הייתה המבורגר (72 שקל) טעים להפליא: קיבלנו לחמנייה עשויה מקמח תפוחי אדמה ובתוכה קציצה בשרנית ברמת עשייה מושלמת של מדיום. גבינת צ'דר מעושנת, חלפיניו לקיק חריף וחמוצים - השלימו מנה נהדרת.
מה שכן - ולמרות מנת לחם שהוגשה עם שמן זית ועגבניות סחוטות, נותרנו קצת רעבים. לכן הזמנו עוד שתי מנות: ברוסקטת לברק (68 שקלים) שבינה והין הלחם הפרידה סלסת עגבניות ואיולי יוגורט עם לימון כבוש - שהייתה טעימה מאוד, ונקניקייה (58 שקלים) שהתבררה כוואליו-פור-מאני הכי טוב של הערב: בשר פרגית וגבינת גאודה, עם ערימה קטנטנה של כרוב כבוש, צנונית וחרדל, שאם לא הייתי מסוחרר כבר מרוב שתייה (תכף נפרט) הייתי נשבע שהייתה בו נגיעה של עמבה או אולי קארי. מכל מקום - היא הייתה בדיוק מה שהיינו זקוקים לו כדי לרפד עוד את הבטן.
שלום למלאכית גבריאל
מפני מה לרפד? ובכן אל היין הוספנו עוד שני קוקטיילים: "נייקד אנד פיימוס" בשבילה ו"לאסט וורד" בשבילי. כל קוקטייל הוסיף לחשבון עוד 58 שקלים. כאן יש לי לומר רק: שלום לגבריאל שעד כה תפקדה כמלצרית והלו לגבריאל שהתגלתה כמיקסולוגית תותחית!
"הילדה יודעת מה היא עושה!", אמרתי בהתפעלות לבת הזוג, עת לגמתי לראשונה מהקוקטייל שתרגמו המילולי הוא "המילה האחרונה". גם היא נהנתה מאוד משלה - ועל הדרך נרקמם סמול טוק בינינו לגבריאל שעשתה את כל הדרך הקצרה במרחק אבל הארוכה מנטלית שבין גבעתיים לתל אביב.
עד כמה הקוקטיילים שרקחה לנו היו טעימים? ובכן - למרות שהיינו כבר מסוחררים קלות, הזמנו עוד סיבוב. אני את הקוקטייל שנקרא "פייפר פליין" והיא, ובכן משהו חמצמץ וקליל שאינו מופיע בתפריט הקוקטיילים הרשמי, אבל הוכן חיש מהר בידי מי שאין לנו אלא לברך על החצייה מערבה של נחל האיילון.
כל הטוב הזה, ממוצע בין מה שהיה טוב מאוד למה שהיה בינוני (בעיקר הטונה המלוחה מדי) הסתכם ל-912 שקלים (לפני טיפ של 15% שהוספנו בשמחה ובתודה) - לא כולל שני סבבי צ'ייסרים של קוניאק שקיבלנו תוך כדי הארוחה שארכה כשעתיים.
ראי למצב המסעדנות התל אביבית
איך לסכם את החוויה? ובכן, החלל מעוצב במחשבה תחילה, שנועדה להקנות למקום תחושה של בר שעובד כבר עשרות שנים, כשבפועל הוא עובד רק כמה חודשים - אהבנו.
האוכל טעים, לפרקים אף מאוד, פה ושם מלוח מדי ובעיקר משקף את מצב הצבירה הבעייתי של המסעדנות התל אביבית: יקר ב-20% מגודלו. נכון שמנה, בפרט במה שהוא יותר בר ממסעדה, אינה נמדדת בגודלה - ובכל זאת, אם צריך להזמין לפחות ארבע-חמש מנות כדי לשבוע באמת, הרי שהבטן מתמלאת, אבל הכיס מתרוקן.
בואו נאמר שלא הייתי מתכנן כאן ארוחה חגיגית, אבל לו רווק הנני, בהחלט הייתי מביא לכאן דייט כדי להנות מקוקטיילים מצוינים (ומתומחרים בהגינות, ביחס למה שמתחולל בעיר שבה מחייבים לעיתים בשבעים שקלים ומעלה בגין קוקטיילים שמכילים בעיקר תמציות מוזרות וקרח) ומשתיים-שלוש מנות (אל תחמיצו את ההמבורגר, כל השאר גמיש). לתחושתי, עד כמה שכבר הצלחתי לסקור את השולחנות שבחוץ - זה בדיוק מה שעושים רוב הלקוחות.
קטונתי מלפענח, קל וחומר מלפרש את מה שאירע לרחוב נחלת בנימין, אבל אם הווייב הטרנדי של הרחוב הזה מדבר אליכם, קחו אותו ל- 34 LOBBY - ולא תצטערו (רק עשו לעצמכם טובה ובררו קודם אם גבריאל נמצאת הערב על הבר).
LOBBY 34 - נחלת בנימין 34, תל אביב