איפה השיפוד?

במאמץ להגביר את רווחיו ולשכך את ההתנגדות של אוכלוסיות מקומיות, אימץ תאגיד מקדונלדס את ה"גלוקליזציה" - משחק מלים המשלב בין "גלובליזציה" ל"לוקליזציה": ניסיון לשלב טעמים מקומיים במוצרי הרשת.

בפינלנד, לדוגמה, שבה נפוץ לחם שיפון שחור עשיר בסיבים, נכנס לתפריט ה-McRuis, בורגר המוגש על לחמניית שיפון כהה. בהודו החליף המהראג'ה-מק, העשוי מבשר כבש, את הביג-מק המסורתי, העשוי מבשר בקר, ובהולנד מוגש עתה ה-McKroket, שבו מכינים את הקציצות מראגו בקר ואז מצפים אותן בפירורי לחם. ובישראל, מלווה במסע פרסום טלוויזיוני שהעלה חיוך על פני רוב הצופים, הושק המק-שווארמה.

בסניף של דיזנגוף סנטר בתל אביב הזמנתי מק-שווארמה, צ'יפס וקולה. השווארמה מוגשת בתוך לאפה קטנה שעוטפת את הבשר יחד עם פרוסות עגבניות, מלפפונים חמוצים ומעט חסה, משהו דמוי טחינה ורוטב שתואר כרוטב חריף.

ככל שהתאמצתי, לא הצלחתי להבחין בסניף בשיפוד מסתובב של שווארמה, ולשאלתי הוסבר לי כי הבשר מובא לסניפים מבושל למחצה, פרוס לרצועות ומוקפא, ואז מטגנים אותו לפני ההגשה. אם בכך לא היה די, הרי הבשר עצמו (כפי שהייתי צריך לנחש מלכתחילה) לא היה בשר כבש, כראוי לשווארמה איכותית, אלא בשר הודו.

לא שהשווארמה היתה גרועה כל כך. למעשה, היא היתה בדיוק ברמה של שווארמה קפואה שנמכרת במרכולים. למרבה הצער, איני רואה בשווארמה כזאת תענוג גדול, שכן הבשר המטוגן והמחומם מחדש אף פעם אינו עסיסי, פריך או עתיר שומן כמו הבשר הצלוי על שיפוד שנפרס בסכין ארוכה עם הכנת הכריך. מלבד זאת, הלאפה במקדונלדס היתה נוקשה, הטחינה מדוללת כל כך שטעמה הזכיר מיונז, העגבניות היו רכות מדי והרוטב החריף הזכיר יותר את המטבח של לואיזיאנה מאשר בישול מזרח-תיכוני. לזכותה של מקדונלדס ייאמר שהצ'יפס היו טריים, פריכים וטעימים.