אנלוגי בעולם דיגיטלי

באחת ממגירות המטבח המבולגנות שלי, מתחת לערמות של דברים לא נחוצים שכבר מזמן היה צריך לפנות - מסתתר ספר רב ערך.
בעצם, זה לא בדיוק "ספר", זו יותר מחברת מהוהה וצהובה, שדפיה מלאים בגרגרי קמח ומוכתמים בעיגולי שומן, ופינותיהם מקומטות ובלויות. כשפותחים אותה מתעופפות ממנה פתקאות צבעוניות ודפים תלושים, שעליהם נכתבו מילים סתומות בחלקן, בכתבי-יד שונים. אני לוקחת את המחברת לידיי בלב חרד ובתנועות זהירות, מייחלת שהיא לא תתפורר לי מול הפרצוף ואאבד את הנכס האהוב הזה לעד.

אני מדברת על מחברת המתכונים הישנה שלי, היא כבר בת כך וכך שנים, אך מי סופר. לתוכה אספתי במשך הזמן מתכונים שונים, של מאפים בעיקר, מפה ומשם, בכל פעם שנתקלתי איפשהו במשהו שטעם לחיכי.

היום המחברת העתיקה הזו סובלת מחוסר רלוונטיות קשה. מזמן עברנו לעידן המחשב, מזמן החליפו תווים דיגיטליים את העולם האנלוגי המיושן ההוא, עד כי נדמה שמרחק שנות אור מפריד בינה לבין תוכנת המתכונים הנוכחית בה אני משתמשת. תגידו לי היום לכתוב משהו בעט, אני לא בטוחה שאצליח. אני אפילו לא זוכרת איך נראה כתב ידי שלי. ובינינו, בשביל מה לטרוח? אם ארצה להיראות אותנטית - תמיד אפשר לגלול למטה-למטה את תפריט הפונטים האינסופי - ולבחור כתב יד נאה ומסודר. לא שלי, אז מה?

המחברת של פעם הייתה מלאה בפתקאות שנלקחו מחברות, שכנות, אמהות-של, בנות-של, גיסות ודודות עליהן שמרתי שנים בקנאות, כעל אוצר יקר, גם כשבסופו של דבר לא ניסיתי את המתכון עצמו. כל אחת הייתה בשבילי כמו תזכורת מענגת למפגש נחמד, נגיעת-זיכרון המחוברת לטעם-מקום-וזמן, הרבה בטרם המצאת ה"לינק". לעיתים הגדלתי והעתקתי למחברתי את המתכון שנכתב בחופזה על ידי האופה המקורית, לאחר שניסיתי אותו, והוספתי הערות שלי, מסקנות, תובנות, ודו"ח ביצוע. אבל תמיד נשאר שם, מצד שמאל למעלה - השם.

לכל עוגה יש שם, והוא השם של "מקור המתכון", מי שממנו ("ממנה", לרוב. ככה זה, אין טעם להתאמץ בכוח להיות פוליטיקלי-קורקט) אימצתי את המתכון המסוים הזה. גם אם עברו 25 שנה מאז - עדיין שמור אצלי הייחוס הראשוני: "עוגת גבינה לאהצ'ה", "עוגת שוקולד צילי", "שמרים ציפי", "עוגת תפוחים עדה". אני מניחה שבמחברתה של לאהצ'ה/ציפי/צילי/עדה - רשום ליד המתכון שם אחר בכלל, ממנו הן קיבלו את המתכון, שלב אחד קודם באבולוציה. גלגולו של מתכון הרי יכול להיות ארוך ורב תהפוכות עד מאוד. אבל בשבילי זהו שמה של העוגה עד היום, וכך היא מזוהה ונבדלת מדומותיה. כי הרי "שמרים ציפי" היא לא "שמרים עדה", ולהיפך. השם מרמז מיד לכוונה המדויקת, והזיכרון המסוים המגיע עמו עוזר בזיהוי המוקדם, בטרם אבחר להכינו שוב.

הנה למשל, תכירו נא את "עוגת תפוחים עדה", עוגה שכתוב לידה בפתק המקורי: "עוגה קלה להכנה ומביאה מחמאות". ואנצל הזדמנות זו להודות מכל הלב לכל השמות הבלתי-נשכחים המופיעים לצד המתכונים במחברת הנוסטלגית שלי. (בלתי נשכחים, מה? מי זאת רותי מ"עוגת קרם רותי"? לאיזו בטי הכוונה ב"עוגיות מלוחות של בטי"? ומה באמת קורה היום עם חנה'לה מ"עוגת השבת של חנה'לה"?)

מרכיבים:
לבצק:
200 גרם חמאה או מרגרינה בטעם חמאה
1 כוס סוכר (200 גרם)
1 ביצה שלמה, טרופה
1 כף תמצית וניל
1/2 2 כוסות קמח תופח (350 גרם)

למלית:
8-10 תפוחים לאפייה (ירוקים חמוצים)
3-4 כפות סוכר
1/2עד 1 כפית קינמון

אופן הכנה:
בצק:
1. ממיסים את החמאה או המרגרינה במיקרו בחום חלש (או משתמשים בחמאה/מרגרינה רכה מאוד).

2. שמים את הסוכר בקערה ושופכים עליו את החמאה המומסת.

3. מוסיפים ביצה, תמצית וניל וקמח ובוחשים בכף לבצק אחיד (הבצק שמנוני).

4. מכסים את הקערה ושומרים במקרר חצי שעה.

מלית:
1. מקלפים את התפוחים, מנקים את ליבותיהם, חותכים לחתיכות בינוניות ושמים בסיר. מוסיפים את הסוכר, מערבבים, ומאדים (ללא הוספת נוזלים) על אש בינונית מספר דקות, עד שהתפוחים מתחילים להתרכך ולהיעשות שקופים, אך שומרים על צורתם.

2. מסירים מהאש, מתבלים בקינמון לפי הטעם, ומקררים לחלוטין.

3. מחלקים את הבצק לשני חלקים שווים. מהדקים חצי מהבצק על תחתית תבנית פאי בקוטר 26 ס"מ, משומנת קלות.

4. משטחים את מלית התפוחים הקרה מעל לבצק.

5. מגלגלים משארית הבצק רצועות בעובי של כ-1 ס"מ, ועורכים אותן בפסים של שתי וערב מעל התפוחים. אין צורך להקפיד על אחידות או יופיין של הרצועות, כי הן ממילא יתפחו וישנו את צורתן במהלך האפייה.

6. אופים בחום בינוני 180°, כ-35-40 דקות, עד שרצועות הבצק משחימות.