נפתח בכמה מילים על אלי. מדובר בבחור נמוך קומה, ממושקף, רעמת שיער מדובללת, לבוש מרושל, ובאופן כללי, מבחינה חיצונית לפחות, דמות לא אטרקטיבית. הבנאדם האחרון שהייתם מצפים שיהיה מגנט לכוסיות. ובכל זאת, פעם אחר פעם היו בנצי והחבר'ה היו יושבים במרכז המסחרי, מאובזרים במשקף אמריקן אופטיקל (ה'ריי באן' של המבינים) ומביטים באלי שהולך מחובק עם איזו בחורינה ועושה לנו תנועות גסות מאחורי הגב שלה. מיטב המוחות ניסו לפצח את סוד הקסם המנצורי של אלי, אבל אז מיד נשאלה השאלה, אם זה קסם מנצורי, למה הוא דילג על בנצי? רק לאחר שנים הגענו למסקנה: הן לא רואות אותו מתקרב. בגלל המראה הבלתי מצודד שלו, הן לא מתכוננות למתקפה, וכשהן מתחילות להבין מה העניינים אלי כבר מדליק להן את הסיגריה שאחרי.
וזהו גם סוד הקסם של אבישג ביסטרו בר - היא ממוקמת בתחתית אחד מבנייני ההיי טק הבלתי נגמרים של רמת החי"ל בתל אביב, העיצוב שלה חביב וממש לא מתיימר. היא הייתה רחוקה מלהיות מפוצצת באנשים בערב שבו אכלנו, ובמילים אחרות היא לא נראתה כמו הבטחה לשום דבר מיוחד. אבל בסוף הערב היינו מאוהבים.
המנות הראשונות באבישג מתחלקות לשני סוגים: מבחר סלטים משתנים ומנות קטנות שמגיעים לשולחן כדיל יחד עם לחם הבית ומטבלים, ומנות ראשונות שאפשר להזמין מהתפריט. המנה הכי טעימה וחמודה הייתה צלוחית סביצ'ה דניס. בימינו, כשכל גזלן בטיול צופים מרשה לעצמו להגיש סביצ'ה למרגלות הבניאס, זה של אבישג היה ממש הפתעה. רך וטוב, מתובל בעדינות שנתנה כבוד לדג הטרי וגם הפתעה: גרגרי תירס קלויים שהיו מפוזרים מלמעלה, כמו סוכריות מלוחות ומתפצחות על עוגת יומולדת מקסיקנית. היו גם קוביות בטטה קטנטנות עם שבבי שקדים קלויים ופלפל שחור גרוס גס. פשוט, טעים, ואפילו ניתן לשיחזור בבית.
עוד מנה שקיבלה טוויסט מקורי, אך איכזבה קצת מבחינת הטעם, הייתה קרפצ'יו בקר. כאן הוגשו פרוסות הבשר כשהן מלופפות על אצבעות טוסט, שעליהן גבינה שנקלתה יחד עם הטוסט. אם אתם מתקשים לדמיין, נאמר רק שכל העסק נראה כמו מקלוני אוזניים גדולים מן הרגיל (וסליחה על הדימוי). עוד טעמנו פלאפל דגים שהיה ממש חמוד ושוב כשאי אפשר לפתוח תפריט בעיר בלי לפגוש קבב דגים, הפלאפל שבאמת היה לו טעם גם של פלאפל וגם של דגים, היה טעים, מקורי ומפתיע. כדי לא להיות חדשניים מדי, הוא שכב בתוך שלולית של טחינה. כמקובל במחוזותינו.
סיגרים של גבינת עזים רכה ופיסטוקים, היו מצוינים ופריכים מבחוץ, עם גבינה רכה וחמה בפנים והפתעות קראנצ'יות של פיסטוקים בין לבין. סלט סלק בסגנון אסיאתי היה סביר, בנוי מפרוסות דקות של סלק, עם יותר מדי רוטב עם טעם מוכר מדי.
לפני שנדבר על העיקריות, אנחנו חייבים להגיד משהו על המגוון והסגנון במנות הראשונות. בדרך כלל כל כך הרבה סוגים והשפעות (סביצ'ה מקסיקני, קרפצ'יו איטלקי, פלאפל ים תיכוני, סיגרים מרוקאיים, סלק אסיאתי) הם מתכון לצרות ולחוסר פוקוס. אלא שכאן הפוקוס הוא שמחת הבישול והאכילה והכול מתחבר.
השף, למקרה ששאלתם, הוא ג'וני גיל (מיקה, אודיאון בריו דה קובה) שאוהב ויודע לבשל ובמיוחד: לא לוקח את עצמו בחשיבות יתרה ובין השפים הטובים של תל אביב, שעם האגו של כל אחד מהם אפשר להאיר חצי רמת גן, זה ממש חדשני ומרענן.
פירה עם הפתעה
פילה סלמון על עדשים אורגניות ורוטב טרטופו הייתה מנה עשירת טעמים. הסלמון היה רך וטוב מבפנים ושחום וסקסי מבחוץ והיה שרוע על ערמת עדשים שהיו מלאים בעשבי תיבול טריים. המנה הזכירה לנו מה שכבר ידענו קודם (ושעליו חיים כהן עשה קריירה): גם החומרים הכי פשוטים, כמו עדשים, כשמטפלים בהם כהלכה - יכולים להיות מעדן אמיתי. המנה כולה הייתה גם מוקפדת, גם גדולה וגם כולה אומרת 'קומפורט פוד'. כזאת שתוך כדי אכילה אתה מצטער שאתה תכף שבע.
המנה הנוספת והלא סטנדרטית הייתה סטייק פילה על פירה שרימפס. הסטייק היה סטייק. טעים עסיסי וכל זה, גם אם לא עשה לנו דמעות. מסביב הייתה מפוזרת אפונת שלג, שרימפס נחמדים צלויים והכול על ערימה של פירה, שבתוכו היו שרימפסונים קטנים. נודה שהשילוב קצת הפתיע אותנו. פירה? עם שרימפס בפנים? לא שזה היה כל כך נורא ,אבל לא הבנו את החיבור. במקרה הזה העובדה שלא נתקלנו במנה כזאת במקומות אחרים, אולי לא הייתה מקרית. בהחלט ייתכן שלא כל דבר הולך עם כל דבר.
לסיכום, חברים, אם אתם מחפשים מסעדה מתוחכמת אבל לא יומרנית, בישול פשוט אבל אורגינלי ותפריט אקלקטי (בדקנו במילון, המילה מתאימה) אך זורם, לכו לאבישג. בנצי בהחלט יחזור (אולי קצת בבעיה, בגלל שלא התקשר למלצרית שלקח איתו הביתה באותו ערב).