שאול בן אדרת הוא הבעלים והשף הותיק של קימל, קימל בגלבוע והתרנגול הכחול שלוש מסעדות גדולות, שהצלחתן נגזרת מסגנון הבישול הנהוג בהן: כבד, עתיר רטבים, נטול ניואנסים ומלא במתיקות. במונחים של קולינריה בת זמננו, מדובר באוכל ארכאי לגמרי שקרם עור וגידים בתחילת שנות התשעים. ההצלחה העצומה של קימל (מדובר באחד המקומות הכי פופולריים בארץ זה שנים) הביאה, ככל הנראה, לכך שהאוכל שם לא באמת השתנה מהותית מאז הפתיחה. קימל בגלבוע והתרנגול הכחול, שנפתחו שנים אחר כך, עובדות על אותו DNA קולינרי; בבחינת 'סוס מנצח לא מחליפים'.
אלכס ניקולסקי הוא שף צעיר שאת הקדנציה הפעילה שלו עשה בסניף קפה קפה באשקלון, שם זכה לפרסום דרך תמונות מרהיבות של מנות שהגה, בישל והעלה לאינסטגרם. תמונות יפות לא בהכרח מבטיחות אוכל טוב במסעדה יציבה; אבל בסצינה המקומית, הצמאה כל כך לריגושים, הוגדר ניקולסקי, בן לילה, כ"הבטחה הבאה".
מר וגברת לי היא מסעדה אסייתית חדשה בבעלות שאול בן אדרת, השוכנת במתחם G, בצמוד לתרנגול הכחול, בה מבשל אלכס ניקולסקי. בדרך למר וגברת לי תהיתי ביני לביני: איזו מסעדה נמצא שם? האם יהיה זה מקום שנותן את הבמה לשף הצעיר עם האסתטיקה המרשימה? או שמא מדובר בעוד מסעדה של שאול בן אדרת?
התשובה, שהתבררה לה בהדרגה במר וגברת לי, מצערת למדי. זו הייתה ארוחה בינונית ומטה. בהנחה שהיא מייצגת נאמנה את הנעשה הרי שמדובר, נכון לכרגע לפחות, במקבילה האסיאתית של ז'אנר קימל לדורותיו. וירטואוזיות? ניצוץ? אסתטיקה רבת רושם בצלחת? אף אחד מהללו לא היה שם. במקומם קיבלנו אקלקטיקה אסיאתית חד ממדית בטעמיה, נטולת מנעד כמעט, גסה למדי, עתירת מתיקות. קימל האסייתית. אינני יודע אם ניקולסקי הצעיר הוא אכן כישרון כה גדול כפי שסיפרו לנו. אם כן, במר וגברת לי הן אינן נוכחות כרגע.
מר וגברת לי ממוקמת במתחם G, באותה קומה עם מסעדת המעושרות, התרנגול הכחול; להלן "מתחם שאול". סמיכות המקומות מזכירה מאד את "מתחם צביקי" באיזורי חן, שם פתוחות, בצמוד, גרינברג וגרקו של המסעדן צביקי עשת. אפשר גם לנסח זאת כך: אם תהיה תחרות ל"תרנגול" במתחם G היא תגיע מכיוון מר וגברת לי. אף אחד לא יסכן את הגמוניית בן אדרת שם.
בתרנגול הכחול תפאורה מצועצעת. גם במר וגברת לי תפאורה מצועצעת אבל קצת אחרת. פחות מסעדה צרפתית כפרית ויותר אסיאתית מודרנית. שני חללים יש למסעדה, שבכל אחד מהם בר. החלל הגדול מיועד למעשנים אבל אינו מופרד באמת מהחלל המיועד ללא מעשנים. די באנטיפת אחד שאינו מסתפק בסיגריה ומתעקש על סיגר (אנחנו בכל זאת במתחם G...) כדי להפוך את המסעדה כולה, על שני חלליה, לאיזור אסון. בן אדרת, מקצוען חד משמעי בכל הנוגע להתאמה והיענות לצרכי הסועדים, חייב יהיה למצוא לזה פתרון.
הזמנו אוכל: באן סלמון כבוש (49 שקלים), סלט נבטים (49 שקלים) וסשימי ברווז (79 שקלים). בבאן היה מעט, אבל ממש מעט, סלמון; המון, אבל ממש המון, איולי חזרת, קצת מלפפונים כבושים עם שומשום ולחמניה מאודה גדולה מידי. האיולי היה בעיקר שמנוני, נטול טעמים מובחנים. הוא בלע, ביחד עם המלפפונים והבצק, את הדג. זה היה אוסף רכיבים שלא יצר שלם הגדול מסכום חלקיו. מנה סתמית.
בסלט הנבטים היו בצל ירוק, גזר, שומשום ובוטנים עם רוטב איולי צ'ילי, ג'ינג'ר ותפוזים. מנות כאלו קמות ונופלות על הרוטב הנכון. רוטב שיש בו רעננות, חן או קריצה כלשהי יעשה סלט חינני. הרוטב שקיבלנו היה כבד, חד ממדי בטעמו, נטול משחקי חמוץ-מתוק-חריף, בנאלי לחלוטין.
נתחי הברווז האדמדמים שקיבלנו במנת ה"ברווז" היו עשויים מידיום. לכנות אותם "סשימי" זו לא בדיוק הברקת העשור אבל ניחא. נתחי הברווז נפרסו על הצלחת והגיעו עם תערובת עשבי תיבול ובצל, ברוטב שטעמים חזקים מידי (יותר מדי רוטב דגים) ומתוקים מידי (יותר מדי סוכר דקלים) הכתיבו בו את הטון. האף שהברווז עצמו נעטף מבחוץ בקראסט תבלינים טעמי הבסיס שלו היו משעממים. במקום שהרוטב ייצור אינטראקציה כלשהי, לשדרוג הבשר, הוא פשוט העלים אותו.
שלוש מנות טעמנו עד כה. שום רעיון יוצא דופן בשלושתן ושלוש פעמים ביצוע לא משכנע. המשכנו עם סלט אטריות שעועית (72 שקלים) ועוף פריך (96 שקלים). בסלט האטריות הקר היו גם שרימפס קריסטל, שרי, עשבים, צ'ילי, בוטנים ו-ויניגרט למון גראס. הוא היה סטנדרטי וקלאסי מסוגו אבל לכל הפחות הצליחו שלא לקלקל בו דבר. להבדיל מבמנות הקודמות לא היו בו טעמי יתר או בעיות איזון. הוויניגרט הלימוני היה נחמד ובמידה, האטריות בסדר והשרימפס ראויים. זו איננה מנה שמייצגת מצוינות. היא סתם מיישרת קו עם רף אסייתי סביר. בארוחה הזו היא היוותה רגע נדיר.
העוף הפריך החזיר באבחה אחת אל המציאות. היו שם חלקי כרעיים קטנטנים, שבכל אחד מהם עצם קטנה, בדבש, טריאקי וסויה. מכירים את מנות הכרעיים ההן, שדרכן מפתים ילדים לאכול קצת חלבון באמצעות תועפות גלוקוז (דבש) ואוממי (סויה)? ככה בדיוק הרגיש העוף הזה מנת ילדים, המעוררת אימה בסועד מפני הצפת סוכר ונתרן. ואם למישהו היה ספק עד כה מי בעל הבית במטבח של מר וגברת לי, באה המנה הזו כדי לתת את התשובה הסופית.
עד שיוכח אחרת, מר וגברת לי היא קימל בסגנון עדות אסיה; או שמא, יותר מדויק: אסיה בסגנון עדות קימל. מכיוון שהישראלים נורא אוהבים את קימל והתרנגול הכחול, הם בוודאי גם יאהבו את מר וגברת לי. את היצירתיות של אלכס ניקולסקי, בהנחה שהיא אכן קיימת, נפגוש, אולי, פעם, במקום אחר.
מר וגברת לי, נסים אלוני 10 (מתחם G) תל אביב.
