זמן לא רב חלף מאז נפתחו, בתזמון זהה כמעט, שתי מסעדות גרוזיניות בתל אביב. הראשונה, ראצ'ה, שועתקה לנווה צדק מירושלים, שם פעלה מספר שנים. השנייה, סופרה, ממוקמת פחות ממאתיים מטר בקו אווירי ממנה, בחלק בו נושקות שדרות רוטשילד לרחוב הרצל, בואך הסוהו התל אביבי.
בראצ'ה, שהארוחה בה סוקרה במדור זה לפני מספר שבועות, יש מידה של אותנטיות מסורתית. סופרה שונה לחלוטין. סלטים, מאפי בצק וגריל בשרים תמצאו אמנם בשתיהן; אבל את האווירה והעיצוב המתכתבים עם העולם הישן, עם נגיעה צרפתית, שיש בראצ'ה, מחליפה בסופרה אווירת היכל נוצץ וראוותני, גדוש פרטי ריהוט יקרים ומוסיקה רבת עוצמה. אם ראצ'ה היא סוג של בלאדי, סופרה היא כמעט מועדון.
"באתם ביום מצוין", אמר המלצר, "היום טשטש מופיע, יהיה שמח". ואכן, בהדרגה, החלה המקום הענק, המחולק לשלושה חללים, להתמלא. היה ערב ראשון, העגום והריק מבין ימי השבוע בכל המסעדות באשר הן, וזמן בו מעדיפים מקומות רבים לסגור לטובת מנוחה ובילוי. בסופרה, שזה אך נפתחה, היה מפוצץ. אין מקום, בתל אביב ובישראל כולה, בו תראו כל כך הרבה אנשים כמו כאן ביום א'.
התחלנו להזמין: שלוש צלוחיות רוסטביף, הרינג כבוש, ובאדריג'אני (56 שקלים) מקטגוריית המתאבנים, המכונה כאן "הטש-טשים"; גרבלקס (42 שקלים) מסקציית הראשונות וחינקלי בשר (52 שקלים) מהבצקים.
הקורא הסביר ישאל בוודאי את עצמו מה עושות מנות לא גרוזיניות בעליל, מהסוג הנזכר בפסקה ממעל, במסעדה כזו. ובכן, לא כל המנות בסופרה גרגוריאניות אותנטיות וזאת משום שהתפריט, כהגדרת המלצר, כולל גם מנות טיפוסיות למסעדות סובייטיות בכלל, כמו קייבסקי קציצות עוף אוקראייניות, בליני קוויאר ועוד.
הגיע האוכל. לא רע, אבל שום דבר יוצא דופן לכתוב עליו הביתה. שלוש גלילות הבדריג'אני (חציל במילוי אגוזים, שום, בצל וכוסברה) היו נחמדות בהחלט. ההרינג הכבוש, עם תפוחי אדמה, בצל ושמיר, היה בסדר. הרוסטביף, שבשרו היה משעמם למדי, פחות.
הגרבלקס, עם בצל סגול קצוץ, היה סביר גם אם לא מצוין; וחמש כופתאות חינקלי הבשר היו טעימות מאוד, הטובות ביותר בארוחה. הבצק נעשה במדויק, בצענו חתיכה ממנו ושלקנו את נוזלי בישול הבשר הטובים, קצת כמו שעושים עם אויסטר, ואחר כך, בהנאה אמתית, אכלנו את תערובת הבשר הקצוץ הטעימה. אחלה.
קצת חבל שההמשך שישליק קבב קווקזי (82 שקלים) ושווארמה גאורגית (76 שקלים) היה שגרתי. השיש-קבב, בעצם קבב, הגיע על לבאש (בסיס בצק) עם תפוח אדמה אפוי והיה יבש מדי ולא מאד מרשים באיכות הבשר. השווארמה הגיעה גם היא על לבאש, והיו בה נתחי טלה ופרגית צרובים, עם טחינת אגוזים, חציל קלוי ובצל כבוש. זו לא הייתה מנה רעה, אבל גם היא לא הרשימה. פחות מדי נוכחות לטלה ופחות מדי מובחנות בתיבול. לא סבלנו וכן סיימנו את המנה כולה, אבל ללא גרגורי הנאה יוצאי דופן. זה היה סטנדרטי.
קינחנו בפאי אגוזים ופירות יער (39 שקלים), שהיה מתוק מדי ולא אנין כלל. מבין כל מנות הארוחה, שאולי לא הרקיעו אבל גם לא היו רעות, זו הייתה היותר בעייתית.
ואז הגיע טשטש והכל נעשה ברור. פלייבק לפול ווליום, מוסיקה גרוזינית עכשווית ועזת מבע, מתופף צעיר עובר בין השולחנות; כולם נותנים בכפיים. האווירה מתחממת וטשטש מגיע. שירים, ריקודים; רעש, צלצולים ושמחה גדולה הלילה.
מסעדה סובייטית היא תמיד לא רק אוכל. אחרי שאוכלים מספיק ושותים הרבה, שרים ורוקדים. כאן זה מגיע, כנראה, בוורסיית המעושרות הגאורגית. אם תרצו, התרנגול הכחול בסגנון עדות הקווקז. הקהל היה מאושר והאוכל, מתברר, שימש כסוג של פתיח, להבדיל מדמות המפתח, בעלילה. בעצם, הוא שחקן משנה, שלא לומר סטטיסט, בהפקה הזו.
סופרה היא בעצם יותר מועדון ממסעדה. נדמה שסיקורה הוא יותר עניין לכתב תרבות ופולקלור מלמבקר מסעדות. מיקומה, בטבורה של השדרה המפונפנת בעיר, מפתיע. גם הקהל אינו דומה לזה הפוקד את המקומות הסמוכים רוסטיקו, פרונטו או רוטשילד 12 למשל, על ההבדלים הברורים ביניהם. אם לשפוט על סמך ביקורנו שם, סופרה תכה שורשים. מעניין יהיה לראות אם תהיה לחלק מהמרקם המקומי או תיוותר גורם אקס טריטוריאלי אליו מגיעים בליינים שאינם תל אביביים.
סופרה, רוטשילד 11, תל אביב. 03-5356433. לא כשר
