מעטות, אם בכלל, המסעדות בישראל הממוקמות בתוך חנות. זה קונספט שפוגשים אותו לא מעט בחו"ל וכאן פחות. קנקון האשדודית היא שלוחת ההסעדה של חברת קנקון הותיקה, העוסקת מאז אמצע שנות השמונים בייבוא וייצור דגים, פירות ים ובשר. זו חברה גדולה ומצליחה, שבעליה שותפים גם ברשת מסעדות הים העממית הפופולרית גוצ'ה.
נסיעה למקומות כאלו מעוררת תמיד המון פנטזיות. בדרך לשם, במכונית, הקפדתי להזכיר לעצמי שעל חלק מהן כדאי אולי לוותר מראש. בדיעבד, כך אכן נכון היה לעשות. קנקון היא מסעדה שאיננה חסרת חן ובהחלט נעים לאכול בה, אבל פנטזיית הגרגרן הבלתי נמנעת בהקשר זה, על אורגיית פירות ים מהממים בפרוטות, כמו אלו הזכורות לנו בהתרגשות מחופה הצפוני של צרפתי, על תעלת למאנש, אינן בדיוק העניין כאן.
קנקון נמצאת בלופט גדול במרכז מסחרי באיזור תעשייה של אשדוד. זהו לופט מעוצב שחלקו הגדול מקררים ובהם סחורה למכירה. חלק גדול ממנה קפוא אבל יש גם אגפי דגים, פירות ים ובשרים טריים. במרכז החלל ממוקמים השולחנות לסועדים ויש גם בר ארוך מאד, המאכלס עשרות מושבים. בין השולחנות ממוקם אקווריום גדול עם לובסטרים חיים. מדי פעם מגיע טבח ושולף לובסטר לבישול. מר יהיה גורלו של הלובסטר הזה ומתוק טעמו אלא שיש מספיק סועדים, כולל אנחנו, שהיו מעדיפים להימנע מקשר עין עם יצורים חיים רגע לפני סופם, בטרם יעלו על הצלחת. כאלו אנחנו, בני אומת אוכלי-הכל: ההומאניות שלנו כרוכה במידה של הכחשה. נוח לנו שלא להסתכל ביצור החי שאנחנו אוכלים בלבן של העיניים טרם ננגוס בו. איננו מתכוונים להתנצל על זה, ונמאס לנו מהטרור הרודפני מצד שוליה הסהרוריים של הטבעונות. אקווריום עם לובסטרים חיים הוא מנהג מקובל במסעדות מהסוג הזה בעולם. כך היה גם במול ים עליה השלום. ובכל זאת, נדמה לי שהייתי מרגיש נוח יותר אילו לא הייתי צריך לפגוש את היצורים החיים הללו פנים אל פנים; או לפחות לו ישבתי קצת יותר רחוק מהם במסעדה.
לכל הביקורות של אבי אפרתי
אף אחד לא מנסה לשדר אנינות בקנקון. התפריט בסיסי ביותר. כשחושבים על השפע העומד לרשותם של בעלי המקום, נדמה שקצת בסיסי מדי. יש לובסטרים מהאקווריום (199 שקלים ליחידה) ואוסטרים מזן ז'ילרדו (23 ליחידה). זה זול יותר ממה שהייתם משלמים במסעדה תל אביבית - אויסטרים נמכרים בתל אביב בכ-30 שקלים האחד לכל הפחות - אבל פחות ממה שאפשר היה לדמיין מחנות יבואן. פרט לכך ישנן ראשונות מהסוג השגור - סלט אסיאתי, סביצ'ה, קרפצ'יו-סביצ'ה וחברים, מספר מנות דגים בדרכי הכנה פשוטות ופירות ים מז'אנר שרימפס, קלמרי ומולים ברטבים בסיסיים.
מאחר והאתר של קנקון איננו כולל את תפריט המסעדה, הפנטזיות טרם הגעה לשם חגגו וכאמור טוב שהקפדתי לצנן אותן מעט. יש משהו בפשטות והבסיסיות של התפריט שיכול להנחיל אכזבה. זה תפריט אוכל שלא בנוי בקונספט של מסעדה מהסוג המוקפד אלא הולך יותר לכיוון המסעדה התעשייתית, שעובדת על מאסות, קצת בדומה לגוצ'ה. זו איננה קולינריה עדכנית ומודרנית. מצד שני, גם פירות הים המהממים של נורמנדי וברטאן בצרפת הנזכרים באחת הפסקאות הקודמות כאן, מטופלים בדרך פשוטה שבפשוטות ואינם עשויים בשום טכניקה מודרנית. יעלו חומרי הגלם ויבואו, חשבנו לעצמנו. הבה ניתן להם לומר את דברם.
פתחנו עם סביצ'ה מוסר ים (55 שקלים) וקרפצ'יו סינטה (59שקלים). מנת הסביצ'ה הגיעה בשלוש צדפות ז'ילארדו גדולות. היו בה קוביות דג חתוכות גדול יחסית ותוספים בסיסיים ביותר: שמן זית, לימון, מלח, בצל ירוק, בצל סגול וצ'ילי אדום עם קצת קרם אבוקדו בצד. הדג היה טרי ורענן, התיבול קרן ענייניות וחשף יד פשוטה אבל טובה. זה היה פשוט אבל מספק.
מנת קרפצ'יו הסינטה הגיעה על צלחת מלבנית ארוכה. נתחי הבשר הדקיקים היו מסודרים לאורכה כשפס עבה של פרמזן בזוק עליהם באלכסון ותלולית סלט עלים ועגבניות שרי לצידם. זו הגשה אנכרוניסטית משהו, ניינטיז לגמרי, שמעוררת אסוציאציות למטבחים במלונות. ניכר שהבשר עצמו היה במקור לא רע בכלל אבל יותר מדי שמן זית ובלסמי השתלטו עליו. הנטייה של טבחי ישראל לדורותיהם להציף מנות קרפצ'יו בקר בשמן זית ובלסמי מצערת אותי תמיד. מילא אלו שצריכים להסתיר בשר לא טוב, אבל כאן מדובר בבשר סביר לכל הפחות. מצד שני, אם אפילו בהדסון - מקדש הבשרים הישראלי האחד ויחידי, נוהגים כך, מי אנו שנלין על קנקון.
בחירת העיקריות מפגישה את הסועד עם חסרונות התפריט. דגים? האופציות לא נורא מעניינות. בשר? אפשר, אבל האם בשביל זה נסענו עד כאן? ובכן, סי פוד. ויתרנו על לובסטר קצת בצער, מטעמי מצפון, ונשארנו עם מול מרינייר, קלמרי מטוגן, פיש אנד צ'יפס ושרימפס מוקפצים ברוטבי בסיס. קיווינו, כאמור, לקצת יותר. ומאחר וברומא יש לנהוג כרומאי וברומניה כרומני, נהגנו בקנקון כישראלים והלכנו על פלטת פירות ים (259 שקלים) - תערובת במשקל 1.5 ק"ג (!) של שרימפס, קלמרי וסקלופס ברוטב חמאה ושום. הבו לנו אוכל, ואם אפשר הכי הרבה בהכי מעט כסף.
כן, זו הייתה צלחת מפלצתית עם מאסת ענק של פירות ים. המון קלמרי (הזול מבין הרכיבים), פחות שרימפס (יותר יקר) ועוד פחות סקלופס (הכי יקר). רוטב החמאה-שום היה חף מכל תחכום והרגיש, במינוניו לפחות, כמעט כמו מרק. הקלמרי היו מעט צמיגיים ועוררו אסוציאציה לפירות ים שהופשרו ממצב קפוא. השרימפס הגיעו במצב צבירה מוצלח יותר וסקלופס הם חומר גלם שעדיף לצרוב ולא להגיש במנת מיש-מש-בלגן ברוטב בסיסי. היו גם כמה מולים תקינים. אנינות לא הייתה שם המשחק כאן. מאסה - כן ובהחלט. לא מכיר מקום בישראל בו תקבלו כל כך הרבה פירות ים בכסף הזה. זו מנה שיכולה להספיק לשלושה, אפילו לארבעה. Value for money? - כן, אבל רק בתנאי שאתם פחות קפדנים.
חלקנו גופרה פירות יער (44 שקלים), עם שני כדורי גלידת וניל פשוטה שבפשוטות, שנחה מעל בסיס הבצק, במאסה כוללת של חמישה או שישה כדורים מהסוג שמקבלים בגלידריה, ופירות יער מתוקים. זו הייתה פצצת מתוק. כמו פלטת פירות הים גם היא הייתה יכולה לספק ארבעה סועדים.
תפריט היין בקנקון בסיסי ובנאלי למדי. תמחורו סביר אבל אין ספק שאפשר היה להתאמץ עוד קצת. על בקבוק היין, לא בסיסי ולא בנאלי, שהבאנו מהבית, גבו מאתנו 75 שקלים דמי חליצה - קצת הרבה מדי ומשהו שדווקא עומד בניגוד לרוח התמורה לכסף והעממיות של המקום.
השירות היה חביב ואדיב להפליא. אם משקללים אותו לחוויית השירות הזכורה לנו מלפני מספר חודשים בפסקדו האשדודית, נדמה לי שאני מחבב הרבה יותר את נותני השירות של אשדוד על אלו של תל אביב. פס הקול, שבהעדר הגדרה אחרת ניתן לאפיין אותו כמוזיקה של חנויות בגדים (לנערות), דפק חזק בראש. נדמה לי שפס קול קצת אחר יכול היה לשנות משמעותית את החוויה.
אז קנקון לא סיפקה את מה שדימיינו. הגיוון והיצירתיות ממנה והלאה ואם מנסים לתאר אותה בפרמטרים של כמות מול איכות כי אז, קודם כל נוכחת הכמות ורק אחר כך האיכות. מצד שני, אם בא לכם לטחון קלמרי (ולא סגול) ושרימפס (ולא קריסטל) בכמות סיטונאית ואף קמעונאית, במסעדה בסיסית עם שירות סימפטי ותמחור מתון - סעו לאשדוד. את הסחורה הזו קנקון בהחלט מספקת.
קנקון. האורגים 19, אשדוד. לא כשר
חשבון בבקשה
