כמו רוב ערי גוש דן הקרובות לתל אביב, גם בקרית אונו כמעט ולא היו מסעדות בעבר ועכשיו זה מתחיל להשתנות. קיסו האסיאתית, שפתוחה כבר כמעט שלוש וחצי שנים, היא חלק מהמגמה. היא ממוקמת בשכונה חדשה יחסית, בשוליה ולא במרכזה של קרית אונו - מועצה מקומית בעבר, שהייתה לעיר רק ב-1992. בזמן שחלף מאז פתיחתה, קיסו היא הצלחה גדולה. לא קל למצוא בה מקום ולרוב מלא שם. יצאנו לתהות על קנקנה של מסעדה שנתפסת כדומיננטית ביותר בבקעת אונו והסביבה נכון לעכשיו.
חלל פנימי גדול יש בקיסו, אליו נוסף חלל "מרפסת" סגור, לא קטן בפני עצמו, ועוד שולחנות על המדרכה בחוץ. לא מעט סועדים יכולים לשבת שם בתפוסה מלאה - מאתיים לפחות, בהערכה גסה. העיצוב מודרני מאד, עם אזכור אסיאתי מינימלי. יש בר גדול וכשמחשיך מתנהל המקום באפלולית עם מוסיקה דומיננטית.
מבט בתפריט מגלה מעט מאד יומרה קולינרית ונציגות לכל החשודים המיידיים ממזרח אסיה - תאילנד, וייטנאם, הודו, קוריאה, יפן וכיו"ב, עם דגש חזק במיוחד לסושי על שלל הטיותיו. במילים אחרות: קיסו לא מנסה לייסד שיח עם קהילת הפודיז המקומית. הנמען הברור שלה הוא הקהל הרחב מאד, עם מנות לכו-לם, דגשי "כל המשפחה" ומחשבה רבה על ילדים.
מובן מאליו שהקשר התייחסות הביקורת למקום כזה אמור להביא בחשבון את הז'אנר בתוכו הוא פועל. לא ייחוד ונאמנות למקור הם הפרמטרים החשובים כאן, אלא השאלה כמה גבוה, קולינרית, מחירה של התעשייתיות. האם אחרי ההשטחה ועיגול הטעמים המסוים, המתבקש מאליו במסגרת חוקי הז'אנר, נותר בכל זאת DNA טעם?
לכל הביקורות של אבי אפרתי
היינו בפורמט משפחתי והלכנו על סלט אצות (42 שקלים), מרק פו (54 שקלים) ופעמיים פאד תאי לטף - עם עוף (59 שקלים) ושרימפס (63 שקלים). בסלט היו אצות משני סוגים - ווקאמה וקומבו מתובלות, גזר, מלפפון, נבטי שעועית, צנונית, בצל ירוק, אבוקדו, קוקוס קלוי ושומשום, ברוטב סויה-סילאן. זו הייתה מנה קטנה יחסית עם ירקות רעננים וטריים ואצות במצב צבירה ראוי. הסילאן ברוטב ייצג את מקדם ההנגשה לטעם העם. היה הרבה יותר מידי ממנו. זה היה נורא מתוק. כל כך מתוק שנוכחות האצות הושטחה ולא ניתן היה לחוש בשום קווי מתאר של טעם.
החיבור בין אומאמי (סויה במקרה זה) לגלוקוז הוא אבי אבות ההצלחה המסחרית בישראל. שני יסודות טעם ממכרים, ששילובם יחד מעלה את הפרמטר הממכר בחזקה. זו, למשל, הנוסחה להצלחה המסחרית הפנומנלית של סוהו בראשון לציון, ללא ספק המסעדה המצליחה בישראל, ולא רק בה. במנת הסלט הנוכחית נטה הרוטב אל המתוק גם על חשבון הסויה. הוא לא היה מאוזן דיו גם בהקשר חוקי הז'אנר.
עברנו למרק הפו, על בסיס ציר עוף בנוסח וייטנאמי. היו בו חזה עוף, אטריות אורז, בצל סגול, בצל ירוק וכוסברה. גם כאן, הכול הרגיש טרי. מינוני נתחי חזה העוף היו הוגנים והם לא הפכו סמרטוטיים אלא שהמרק עצמו היה חלוש. נראה שהציר לא גובש עד תום ורכיביו לא הצליחו להתחבר אלו לאלו ליצירת שלם הגדול מסכום חלקיו, כמתבקש ממרק טוב.
פאד תאי היא מנה שתמיד תימצא בתפריט במסעדות האסיאתיות הישראליות לכל המשפחה. בפאד תאי של קיסו היו אטריות אורז, חביתה, גזר, נבטים, בצל ירוק, כרוב לבן, בוטנים גרוסים וכוסברה. הרוטב הורכב מאויסטר סוס (הנה האומאמי) ותמרינדי אדום (מי אמר גלוקוז ולא קיבל?). מינוני החלבון - חזה עוף ושרימפס - בשתי המנות היו - שוב, כמו במרק - הוגנים. חבל שהמתארים מסלט האצות מהפסקאות הקודמות רלוונטיים גם כאן: רכיבים טריים ורוטב מתוק-פחד. גם כאן העלים התמרינדי המתוק את האויסטר סוס, ללא מידה של איזון.
הטף, מצידו, זלל את מנות הפאד תאי ביעילות יתרה, קרי: הקונספט יעיל לשיטתו. ובכל זאת, מאחר ומדובר בביקורת מסעדות צריך לומר שוב: גם במסגרת חוקי הז'אנר, האוכל הזה איננו מיטבי. בסוהו למשל הטעמים הסופיים מאוזנים יותר ונדמה לי שגם בכל סניפי ג'ירף המוכרים לי, מנות כאלו מרגישות קצת פחות אשכנזיות-פולניות וקצת יותר אמיתיות.
עברנו לסושי: קומבינציית דאבל (116 שקלים) בתוספת מאקי שרימפס מאודה ומלפפון (33 שקלים). בקומבינציה היו 23 יחידות והיא כללה 4 יחידות מיזומי רול (אספרגוס, אבוקדו ושיטאקי עטופים בסשימי בס, טונה, אבוקדו וסלמון עם איולי ווסאבי), 4 יחידות אינסייד אאוט סלמון-אבוקדו, 4 יחידות סנדביץ' ספייסי סלמון, 3 מאקי טונה ובצל, 6 מאקי סלמון אבוקדו, ניגירי סלמון אחד וניגירי בס אחד. ברול הנוסף היו 6 יחידות מאקי קטנות.
הנדיבות בהחלט ניכרה. 149 שקלים קנו לנו די הרבה סושי, באופן שבהחלט סגר עבור כולם את פינת הרעב. הדגים ושאר הרכיבים היו טריים אבל קשה לדבר על איכויות יוצאות דופן. הביצוע היה בין בינוני לסביר, ללא ערך מוסף. אכלנו ולא קיטרנו אבל קשה לומר שעפנו.
קינוח עוגת ביסקוויטים (46 שקלים) על בסיס שכבות קרם מסקרפונה וניל, עוגיות לוטוס שבורות, גנאש שוקולד חלב ושבבי אגוזי לוז מסוכרים, עם טוויל שוקולד חלב ונוגט מעל, התגלתה כמנה הגרועה ביותר בארוחה. ברור שזו מנה שלא מכינים במסעדה וקונים מספק חיצוני, אלא שגם לבחור קינוחים קנויים צריך לדעת. מילא הקונספט, שאין בו שמץ שאיפה לאזן את המתוק; גם הביצוע כאן היה לקוי ממש. עם קרם לא טוב, גנאש לא טוב וגם תחושה של מוצר לא מאד טרי, תעשייתי לגמרי.
השירות לא היה מהמהוללים. הצוות חביב אמנם אבל כל אחת מהפעימות מולו התעכבה ולקחה זמן רב מדי. לא החליפו לנו צלחות וסכו"ם בזמן שצריך היה, וכך אכלנו עם אותן צלחות, לא מאד נקיות, כל הארוחה. בנוסף, חויבנו בטעות, בלא ששמנו לב, על מנה שהוזמנה ובוטלה והצוות שכח לגרוע את תימחורה, ועוד.
קיסו איננה מסעדה גרועה. יש לה קונספט ברור, היא יעילה מסוגה ויעידו גדודי, שלא לומר חטיבות ואוגדות, הסועדים הצובאים על פתחה. אינני מקל ראש בהנאה הצרופה של הדור הצעיר בשולחננו. זה משקף את טעם הרוב. גם מינוני האוכל נדיבים רוב הזמן - יסוד הכרחי נוסף בנוסחת ההצלחה הישראלית. ובכל זאת, למען האנינים מבין אלו המגיעים לשם, נציין שאמנם העיצוב והפאסון הם של מסעדה ממש אבל האוכל מזכיר יותר מזללה עממית.
ועדיין, מחפשים מקום לכל המשפחה (כולל דודות, סבתות ונכדים ואם אפשר שיהיו גם קוקטיילים לבן דוד) באזור בקעת אונו? לכו על קיסו, רק דעו מה עומד על הפרק. אפשר לומר זאת גם כך: אם קופי בר והבראסרי הם שלמה ארצי של המסעדנות הישראלית וסוהו בראשל"צ היא אייל גולן; כנראה שקיסו היא רמי קליינשטיין. ועכשיו כולם ביחד (גם הדודה): "מתנות קטנות. מישהו שלח לי מתנות קטנות".
קיסו. דרך רפאל איתן 1, קרית אונו. 03-750-1111
חשבון בבקשה
