קצת למעלה משנה חלפה מאז פתחו אלעד דגן ועופרי לורי את מנסורה, ברחוב סלמה, בין פלורנטין למתחם נגה ביפו. זו הייתה עוד שנה קשה לענף המסעדנות המקומי. הרבה מידי מסעדות נסגרו, רבות אחרות מקרטעות. המצב, כידוע, לא משהו. הארוחה החיובית בעליל במנסורה קצת אחרי פתיחתה, שלחה אותנו למכונית בשעתו עם לא מעט חשש לעתיד לבוא. התרשמנו מאוכל אמיתי וראוי, בלי קיצורי דרך, שיש בו הרבה יושרה. נהנינו גם מהאווירה במקום, שמשלב עכשוויות בהימנעות מבורכת מגימיקים. אך במציאות שבה איכות האוכל לא באמת חשובה לרוב הסועדים, כשצ'ייסרים וכפיים הם לב ליבו של העניין; מנסורה, המתרחקת מפופוליזם, נראתה כמו מקום חיובי מידי לתנאי השוק הנוכחיים.
בשנה שחלפה מאז תקשורת האוכל המקומית לא הוצפה באייטמים על מנסורה וגם פרופיל המסעדה ברשתות החברתיות לא הפגין היפראקטיביות יתרה. גם בכך ניכרת, מן הסתם, ההתרחקות של מנסורה מפופוליזם. עם זאת קיווינו להגיע ולמצוא מקום חי ובועט וחוץ מזה, מסקרן ביותר היה לתהות על קנקנו הקולינרי של המקום, שהצטייר כהבטחה של ממש לפני שנה. קיוויתי שהבטחת האיכויות מהפתיחה תתממש גם עכשיו.
.
בעלי הזיכרון מבין הקוראים יודעים בוודאי שפסקה מסוג זה במדור היא לרוב הקדמה לתיאור אכזבה. כל כך הרבה מסעדות כאן לא מצליחות לממש את הבטחתן החיובית מהפתיחה. לשם שינוי, הפעם זה אחרת. הייתה אחלה ארוחה. מנסורה נראית כמי שפורעת לגמרי את השטר.
התחלנו עם שרימפס קרפצ'יו (62 שקלים) וקלמרי על פולנטה קריספית (62 שקלים). מינוני השרימפס הנא היו נדיבים. הוא לא היה דקיק, מה שאיפשר לחוש את בשרנותו ואיכויתיו. חומץ שרי, שמן זעתר וצ'יפס לשון הפר פתחו מניפת טעמים נכונה ששיחקה באופטימאליות עם חמיצות, ארומאטיות ופריכות.
במנת הקלמרי היו גופים צרובים על מלבן של פולנטה פריכה טעימה מאד. הרוטב, על בסיס ציר ים ועגבניות נתן חמצמצות, רעננות ועומק. אלו היו שתי מנות פתיחה כייפיות, לא מאד יומרניות אבל כאלו המעידות על הבנה צרופה באוכל ויד טובה מאד במטבח, לצד הקפדה של ממש על חומרי גלם.
ליחכנו, כדי להתרענן, גם מנת ראש חסה (38 שקלים) עם קרוטונים, גבינת ברינזה של משק שוורץ וגרעיני חמניה ודלעת. החסה הוגשה עם השורש והייתה רעננה וטרייה. גם הגבינה העדינה הייתה איכותית. תלשנו עלה-עלה, קיפלנו ואכלנו בידיים, מגולגל. מנה פשוטה שעושה היטב את העבודה.
המשכנו לספגטיני סרטנים (78 שקלים) ולחי בקר (94 שקלים). מנת הספגטיני הצטיינה. אטריות אל דנטה עם בשר סרטנים עדין, נגיעה לימונית, חמאה שלא הכבידה ומידה של עומק מציר שהחזיק את הכול יפה. זו הייתה עוד מנה פשוטה, שחברו בה דיוק וצחות טעמים.
במנת הלחי, שהתאימה היטב ללילה החורפי בחוץ, היו שפע שורשים, תרד ורוטב עמוק טעמים. היא טופלה ללא רבב, גם אם לא היו בה טאץ' המצוינות ו/או החינניות של קודמותיה.
ברד פודינג עם גלידת וניל (42 שקלים) וסורבה גויאבה (42 שקלים) היו הקינוחים. משניהם נהנינו. בברד פודינג היה כל מה שצריך במנה כזו - נימוחות בפנים, קירמול נהדר בחוץ, רוטב טופי טוב במיוחד וגלידה מוצלחת ליד. טרפנו. מנת הסורבה היטיבה לאזן בין מתיקות וכובד. היו בה סורבה גויאבה טעים במיוחד, לצד קרם אשכוליות עם רוטב הדרים וביסקוויט פקאן. אם להסתמך על שתי המנות הללו, הטובות מאד באמת, הרי שגם אגף הקונדיטוריה במנסורה מיטיב לתפקד.
רק בבית, לקראת כתיבת הביקורת הנוכחית, גיליתי שבארוחה הקודמת במנסורה הזמנו כמעט את אותן מנות. היה מוצלח אז אבל שנת ההשתפשפות עשתה את שלה לחיוב. היה ממוקד, מדויק וטוב יותר הפעם. להלכה, זה מה שצפוי במסעדה אלא שלמעשה זה, כאמור, רחוק מאד מלהיות מובן מאליו בישראל. המטבח במנסורה הבשיל, התפקס ועובד היטב עכשיו, תוך שהוא שומר בעקביות על ה-DNA שנחשף בו בראשית הדרך.
לא תמצאו כאן להטוטים, חידושים או המצאות. זו איננה מסעדה יומרנית, יש בה אפילו מן הפשטות, אבל האוכל העכשווי שלה טעים באמת. אם מוסיפים לכך את החלל הנעים, ההיפסטרי במידה, השירות המוצלח והוייב הסימפטי באופן כללי שם, מתקבל מקום שכייף אמיתי לאכול ולבלות בו. כל כך מעט מקומות כאלו יש כאן. שרק ימשיכו ככה. נמשיך להחזיק אצבעות להצלחה של מנסורה וללא ספק נחזור.
מנסורה, דרך שלמה 13, תל אביב יפו, 03-9446556
חשבון:
