חנוכה, החביב בחגים שזה אך חלף, הביא אותנו לסופשבוע ארוך בצפון. אכלנו, כמובן, בשתי תחנות החובה שלנו: ארמון סהרה של השף נשאת עבאס בכפר נין, ולונא ביסטרו של לונא זרייק, בנצרת. אלו שתי מסעדות שונות מאוד זו מזו, כל אחת מהן נהדרת בדרכה ומשמחת תמיד. בלי קשר לשני מוקדי ההנאה האולטימטיביים האלה שלחה אותנו הסקרנות למסעדה נוספת בגזרה, בה לא ביקרנו מאז נפתחה, בראשית 2013: בלה, בבית שערים.
עידן ליפשיץ היה בעבר סו שף בטוטו ובתום הקדנציה חזר למושב הולדתו, בית שערים שבעמק יזרעאל, כדי לפתוח את בלה. בלה מותגה בפתיחתה כמסעדת שף והנחילה לנו אז אכזבה רבתי. כמעט תשע שנים אחרי, גילינו שאמנם באתר הרשמי של המסעדה ממשיכים להגדירה כמסעדת שף, אולם כל שאר המלל צנוע קצת יותר. בלה של חורף 2021-22 זנחה את היומרות ההן ומתפקדת כאיטלקית עם טוויסט ים תיכוני.
הגענו בשבת, בשעת צהריים מאוחרת יחסית, אחרי הבום הגדול שמתחיל לקראת 13:00. המסעדה הייתה מלאה למחצה וקרנה אווירת כפר. בר ארוך, שמעורר אסוציאציות פאב, הרבה עץ וגם משהו שאפשר כנראה למצוא אך ורק בפריפריה: פסקול על טהרת הרוק הישראלי, שלפרקים עורר בכלל רושם שמדובר ברצועת שידור ברדיו איפשהו בניינטיז.
התפריט, על דף מודפס, כולל ראשונות, חמש פיצות, פסטות וארבע עיקריות בלבד: שלוש על בסיס דג, שנראו פשוטות ולא מאוד אטרקטיביות (אחת מהן על בסיס סלמון, שנייה של דג שלם מטוגן) ופריים ריב שאי אפשר היה להזמין כי נגמר. בנינו את הארוחה לפיכך על בסיס שלוש ראשונות, פיצה ופסטה.
הגיעו הראשונות: סלט קיסר עם אנשובי אורטיז (56 שקלים), ארטישוק ואספרגוס על הפלאנצ'ה (57 שקלים) וכרוב מגנוב (46 שקלים). סלט הקיסר מבוסס החסה היה גדול למדי והיו בו קרוטונים, פרמזן, ביצה עלומה ומספר פילטים של אורטיז. החסה הייתה רעננה וטובה, הביצה העלומה הייתה עשויה היטב והרוטב היה מלוח וחמוץ במידה וראוי. במנת הארטישוק - אספרגוס נצרבו רכיבי הבסיס בפלנצ'ה וישבו על קרם שמנת איולי. היו שם גם שקדים קלויים, זיתים שחורים, עלי מיקרו וגילופי פרמזן. מנה חביבה שבוצעה ללא דופי.
מנת הכרוב הייתה טובה פחות. הכרוב הלבן נצלה אמנם טוב ונכון, היה חרוך מעט ושמר על מרקם נכון אבל ויניגרט הסויה-דבש, נותן הטעם המרכזי, היה גס מדי. היו בו יותר מדי סויה, יותר מדי דבש, קצת יותר מדי טחינה ופחות מדי סטייל. בעוד שתי המנות שתוארו ממעל היו נטולות יומרה אך עשויות היטב, זו הייתה מנה שפקששה.
המשכנו לפיצה בלה (52 שקלים). זו הפיצה הבסיסית שמעמיד ליפשיץ ויש בה עגבניות, מוצרלה, פרמזן, אורגנו טרי, רוקט וצ'ילי. הבצק היה דק ומוצלח, הטופינג סטנדרטי, לא בעייתי אבל גם לא מרשים והשורה התחתונה נעצרה ברף ה"בסדר".
חלקנו לינגוויני פירות ים (107 שקלים) שכלל שרימפס וקלמרי, במינונים מעט קמצניים לטעמנו, אבל במרקם וטעם ראויים. לא מדובר אמנם בשרימפס קריסטל טריים ומרשימים אבל זה עבד, בעיקר הודות לבסיס העשבוני הרחב (פטרוזיליה, בזיליקום, אורגנו, כוסברה), רוטב המרינייר הטוב, נגיעות השום, הצ'ילי וגרידת הלימון והפאן גרטטה - פירורי לחם בתיבול חריף. זו הייתה מנה שסחבה לאיטליה הים תיכונית. לא הייתה בה יומרה אבל מסוגה ולשיטתה היא סיפקה את הסחורה.
לשלב הקינוח והקפה עברנו לחצר, על ספות רביצה נמוכות. אל תדמיינו חצר כפרית רומנטית. במקום, בסופי שבוע לפחות, יש שם גדודי ילדים שמתרוצצים לכל עבר. התפאורה עצמה לא מאוד מטופחת אבל חיננית לגמרי. הזמנו קראק פאי (47 שקלים) שהתגלה כמנה הבעייתית ביותר בארוחה. נזכרים בעוגה המתוקה המלוחה הממכרת, עם שיבולת שועל ותועפות החמאה, שעל הגעתה למחוזותינו חתום בלעדית השף יהונתן בורוביץ' בקפה 48 בשעתו? אז זהו, שלא. זו הייתה יציקה בנאלית, עם מתיקות פשטנית, חפה ממורכבות ואיזונים, שלא יישרה קו עם רף האיכויות הסביר שנכח במשך רוב הארוחה. כזה היה גם הקפה, שיכול היה להיות עם יותר גוף, מורכבות וקרמה.
בלה של חורף 2021-22 היא מסעדה הרבה פחות יומרנית מזו שהייתה כשנפתחה. "מסעדת שף" כפי שמותגה בראשית דרכה היא כבר ממש לא. זה אומר שאם אתם מחפשים ארוחה בעלת עוגן גסטרונומי משמעותי במהלך נופש זוגי בצפון, זו ממש לא הכתובת. מצד שני, לארוחה לכל המשפחה כשכל ילד מוצא לו מנה וגם המבוגרים מסתדרים (בתקווה שרוב הזמן נתח הבשר היומי לא נגמר, כמו בזמן ביקורנו שם) היא בסדר גמור. נעים שם, מתומחר סביר, האוכל רוב הזמן בסדר ואפשר לחוש היטב בכך שעם הזמן הפך המקום גם למוסד שכונתי/קהילתי עבור תושבי הקיבוצים והמושבים בגזרה. מסעדה סימפטית.
בלה, העץ הגדול 2142, בית שערים, 04-9830730
