הלהיט הגדול ביותר - 850 הצגות לאורך כמה עשורים - של תיאטרון "אהל" בתל אביב היה "החייל האמיץ שוויק". המחזה האגדי, שעלה על במת תיאטרון פועלי ארץ ישראל לראשונה ב-1935, מתאר כיצד מצליח "האידיוט המושלם" לשרוד את הרוח הרעה של המערכות הביורוקרטיות האטומות בעולם, ולשרוד מלחמה חסרת תוחלת.
21 שנים לאחר מכן, הציג התיאטרון את "חמש חמש", מהתלה חברתית המעמתת חיילים מול מושבניקים, ומבוגרים מול צעירים, רק כדי לסגור את הכול בלילה לבן אחד, ובשיר עם סוף טוב ("אולי אתם נורא גדולים, מבוגרים וחכמים, אבל תדעו שלפעמים, גם לקטנים יש מה להגיד, הרי אנחנו העתיד", חפשו ביוטיוב, או לכו על הסצינה המעט קרינג'ית הזאת עם דליק ולירון נירגד לפני שהייתה מיקי מ"הלהקה").
"הכתובה" של אפרים שמיר חרכה את במות "הסטודיה הדרמטית שעל יד ועדת התרבות של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל" ב-1961, כשהיא מעמידה מול הקהל המחויך לא מעט מראות ממזריות - קיבוצניקים מול עירוניים כמובן, אבל גם תהיות על חלוקת התפקידים בבית והיכולת לשמר זוגיות בריאה לאורך שנים.
התיאטרון סגר דלתות בפעם האחרונה ב-1969, מותיר אחריו מיתוסים על ויכוחים אידיאולוגיים לוהטים בין השחקנים, מעשיות רומנטיות על חזרות בצריף שלימים הפך להיות מלון שרתון על קו החוף התל-אביבי, וגם מבנה באוהאוס מרהיב, מחויב שימור.
כל האגדות-שהיו-באמת האלה - על הבמה ומאחורי הקלעים, בחדרי החזרות וביציע - נקראות היום כמו סיפור-עם שכבר לא חי פה, לא הסיפור ולא העם. הן יושבות עליך ומכבידות במשקלן, מטילות צל ענק של "ישראל הישנה" וכמעט מנטרלות כל יכולת התמודדות איתן. ובכל זאת, ועם כל זה בראש, אתה נכנס ל"סטנלי", ומבין הכול.
עוד קצת, או הרבה. סטנלי
הבר של גל ארזי ואייל דרורי פועל כבר כמה שבועות מתוך קומת הקרקע של מלון הבקסטייג' בתל אביב. מימין לכניסה יש עמדת קבלה מאוישת, ובמעטפת ניתן להבחין בדלתות כבדות שמובילות לחדרים קלילים (ולחופשה אורבנית כזאת שכבר יותר מדי זמן מתרחשת בעיקר במגזינים ולא בחיים האמיתיים), אבל "המלון" נגמר שם.
החלל הגדול, פחות לובי ויותר "בוא נשב בכל מקום הכול נראה נוח ופוטוגני", פתוח אך שומר על אינטימיות ותחושת פרטיות. הקירות מתרוממים מעלה, נעצרים לרגע בין הקומות ונוסקים עד שהם נפגשים בתקרת זכוכית שקופה. מאוחר יותר, כשניכנס למעלית ונחליף נקודות מבט, נצפה מפינה אסטרטגית במיוחד דרך אותה זכוכית בבר, ונתלבט איפה להישאר בשביל הקוקטייל האחרון. גג "סודי" המשקיף על מיטב דודי השמש של כיכר דיזנגוף, או בועה אסקפיסטית שלא יודעת מה אחוזי הלחות למעלה. זה נגמר בגם וגם, ובשני קוקטיילים כמובן.
המנורות החמות משתלשלות מגבוה, עוברות בדרך צירי מתכת קונסטרוקטיביים ומשטחי לבנים בהירות, ונעצרות בדיוק בנקודה שמאפשרת להן לנהל שיחה עם הצמחים הירוקים. הבקבוקים ערוכים למתקפה, אבל מתקפת קטיפה. אף אחד כאן לא משרת אותך בתל-אביביות, והתחושה הכללית היא שנחתת בחו"ל בלי להחתים דרכון.
עד שהכוסות מגיעות ומשקות אותך בישראליות, מזכירות לך אדמה ועבודה ויצירה וחוצפה טובה, ומייתרות כל דיבור על דרכונים וחו"ל, כי בעצם אתה רוצה להישאר כאן בדיוק עוד קצת. או הרבה.
הצהרות הפתיחה הרשמיות דיברו על "בר בייצור עצמי", אבל ארזי ודרורי ממהרים לערבב בכוס הגבוהה הזאת קצת פרופורציות והרבה צניעות. "אנחנו בונים לטווח הארוך, ודברים מהסוג הזה לוקחים הרבה זמן", הבהירו, "לא באנו להגביל ולא באנו לחנך. החוויה חשובה מאוד, אבל טעם טוב בא קודם".
זה אומר, למשל, שחששות מוקדמים באשר לתפריט קוקטיילים ותו לא מופגים במהירות עם יין של ממש, אבל גם שהשאיפה צופה קדימה, ושמתישהו, במוקדם או במאוחר, גם בירה יכינו פה. "כל משקה כזה הוא מקצוע", הם מודים ויודעים, "ואין לנו שום כוונה לטעון שלמדנו כבר להתמחות בייצור וויסקי, ושליד אנחנו מזקקים ג'ין מושלם. מה שאנחנו כן רוצים זה שתיכנס, תישען, ותיהנה. זה עלינו".
הגישה הזאת - כניסה, הישענות, חיוך - מתחילה בשאלה אחת פשוטה. "בוא תגיד לנו מה טעים לך, ואנחנו ניקח את זה משם, נדע להמליץ מתוך התפריט, לעדכן ולתקן את הקוקטייל עצמו, ולעצור רק כשאתה מרוצה. זה צריף להיות מאה". יממה לאחר מכן, המילים המעט שחוקות האלה מגובות במעשים, כשמרטיני נלקח בנחישות מהשולחן שלי בגלל סימן שאלה אחד יותר מדי, ומוחלף בכוס גבוהה עם יצירה מעורבבת אחרת, טובה יותר.
לבד מהמרטיני הזה (מצוין אגב, אל תיסחפו עם הג'סטה), תמצאו כאן את כל טוב הארץ - עונתי ושורשי ויצירתי ככל שנותנים ל"גאון המשוגע" שהוא דרורי להשתולל. "דסרט סטורם", למשל, משדך ביטר אפרטיף אביב עם רום כהה, וואסבי ישראלי וג'ינג'ר ביר, "Sabreswizzle" עושה אותו דבר עם וודקה, ריבת סברס וביטר אפריטיף קיץ, ואילו "דיפ פרפל" לוקח ג'ין ו-ורמוט ביאנקו, מערבב ליקר סלק-תפוח ירוק, מוסיף ליים ומהנדס הכול למה שהוא כנראה משקה פתיחה ישראלי אולטימטיבי. "נגרוני רך", כהגדרתם, "אפריטיף כנעני", אם תרצו.
יד חכמה, אוכל חכם. סטנלי
כל זה - הרבה יותר, למען האמת. תפריט הקוקטיילים על שיגועיו, על הבלאדי מרי עם וודקה-חציל שרוף, עגבניות ירוקות, חלפיניו וסלרי, ועל ה"קריסטל קליר" שמתעקש לא לזרוק פירות מבופה ארוחת הבוקר, כולל 24 יצירות אמנות - חבר מבעוד מועד, ובזמן אמת, לאוכל של עידו פיינר ("רוברטה וינצ'י" הנהדרת) ושל לוטן חייק.
זה אומר מנות שמלוות את הכוסות בחכמה, אבל לא מצטנפות בפינת השולחן. לחם עם חמאה חומה מוקצפת שצריכה לבוא בפנכה בגודל גיגית מרוב שהיא מתיישרת, צלחת גבינות (72 שקלים), נקניקים (68 שקלים) או דגים מעושנים (68 שקלים) נהדרת, ברוסקטה דג כבוש עם איולי צלפים חד (46 שקלים), סביצ'ה "לצ'ה דה טיגרה" (68 שקלים) וגם טרטר בקר ומח עצם.
חוץ מאלה, יש משולש "רציני" יותר, בדמות מנת דלעת צלויה עם פיצוחים, מינוט סטייק (82 שקלים) וכריך קורנדביף (54 שקלים) שצריך להיות מנדטורי על כל שולחן בשל התאמתו ההרמטית לאכוהול, וגם משולש קינוחים (42 שקלים), עם פרנץ' טוסט וקרם מסקרפונה-גבינת עזים, או מוס שוקולד עם קצפת וקרמל קפה, גביע בינוני וממזרי שלא דורש מהמלצר להתרחק מדי לפני שנדרש ממנו עוד אחד.
ארזי ודרורי, חברי ילדות שהרימו את "מולי" לכדי מזקקה מקומית נפלאה, רוקדים את דרכם בחלל המעוצב, יותר במעשים ובמחוות אלגנטיות, פחות בשואו, והרבה פחות בשואו-אוף. זאת הצגת תיאטרון, כן. לפעמים - בעיקר מהדרינק השלישי ומעלה - זה אפילו מיוזיקל, אבל לכל אורך הערב אתה מרגיש יותר בווסט-אנד הקלאסי של לונדון ופחות בנצנצים של ברודווי.
"אנחנו מדברים על זה כבר שנים, ידענו מה אנחנו רוצים לעשות, והאמת היא שלא היינו עושים משהו אחר", סיפרו, "אם ההצעה לבוא לכאן הייתה דורשת משהו שונה, או אחר ממה שאנחנו יודעים ושואפים אליו, לא היינו לוקחים אותה. למזלנו, זה התאים וקרה מהשנייה הראשונה".
הכוכב הגדול ביותר של תיאטרון "אהל" היה מאיר מרגלית, ואיתו צעדו הלוך ושוב על במות העץ גם שפרירה זכאי, לאה דגנית ויהודה גבאי. זאת תל אביב של פעם, כאמור, אז אפשר לדמיין בלי לקרוס איך נראה אותו מסע הופעות של התיאטרון בפולין של אמצע שנות השלושים, ואיך הרגישו שחקניו כשהופיעו במצרים שנים ספורות לאחר מכן.
זאת הייתה גם העיר הלבנה של הפיפטיז והסיקסטיז, אז אפשר (ורצוי) לדמיין בקלות שמלות ערב שיקיות ומגבעות גבוהות, מחיאות כפיים סוערות והדרן כפול, ואז סגירת מסך, חיבוקים קולגיאליים, ואדרנלין שיורד רק הרבה יותר מאוחר, עם דרינק טוב על הבר. זה כיף וממכר להתגעגע ל"אהל" ולישראל של אז, כיף באותה מידה להיכנס ל"סטנלי" של היום.
"סטנלי", מלון בקסטייג', בלינסון 6, תל אביב. 03-9207777