יש משהו מסקרן בשם שמורכב מאותיות ומספרים. בעיני, יש ארבע אופציות עיקריות: תרכובת כימית, טלפונים ניידים, מטוסים ומוסדות קולינריים. כאדם שאוהב מאוד לאכול, אני לא מת על האסוציאציה של יסודות כימיים במזון שלי (אם כי הם, כמובן, קיימים), גם סמארטפון לא נראה לי משביע במיוחד וארוחה במטוס? נו, תחסכו ממני.
נשארנו, אם כן, בגזרת המסעדות. אם עד לאחרונה הכרנו את מסעדת הבשרים המשובחת M25, כעת הצטרפה אליה "אחות" קטנה (אין קשר משפחתי אמיתי) בדמות M32. המבורגריה זו נוסדה בהוד השרון בשבועות האחרונים כספין-אוף של מסעדת רוזנברג מהרצליה, שם הקציצות בלחמניה היו חלק מהתפריט, עד שפרשו כנפיים והפכו ליישות משלהן בעיר הסמוכה.
הצ'יפס אכן איכותי, אבל המלח, חבר'ה, המלח
הוד השרון אינה ידועה כמעוז קולינרי יוצא דופן, ולפיכך ל-M32 יש הזדמנות נאה לדריסת רגל. יחסית למקום שקם ממש לא מזמן, ההייפ סביבה היה גדול מאוד, עד כדי כך ששמעתי עליה משלושה אנשים שונים שלחשו בהתלהבות "חייבים, חייבים לנסות". זו בהחלט סיבה לבקר מהר. כמה מהר? אפילו בלילה קר וגשום כמו זה שהיה ביום ראשון האחרון. ככה מהר.
כצפוי, היה ריק, כי מי המטורלל שיוצא במבול כזה לרחוב? הייתי אומר שאיני יודע מה בדיוק בער בי, אבל זה יהיה שקר מוחלט: כשיש הזדמנות לדגום המבורגר חדש בודקים אותו בכל תנאי מזג אוויר. כך או אחרת, נכנסתי וקצת הופתעתי מהפשטות המוגזמת. אני אוהב פשטות, אבל הדיינר הזה נראה עירום מדי. נו, טוב, בכל זאת מקום חדש ולא את הקירות אני עומד לאכול פה, אם כי במידת הרעב שעימה הגעתי גם זו אפשרות.
הזמנתי את המנה שלי בעמדת התשלום. יש משהו מאוד עצוב במכונות הללו. הרי מה יותר כיף מהאינטראקציה עם הבחור/ה בדלפק, מהגיגים נוגים על הלבטים שלך? איזה כיף לתת להם להמליץ ולהעניק תחושה טובה על כך ששכנעו אותך? באותה מידה, העמדות הללו גם מאוד יעילות, כי עד כמה שאתה רוצה שהחבר'ה ימליצו לך, להם כנראה אין כוח לנודניקים מתלבטים כמוך.
אני חייב להודות שהשילוב בין העמדות לחלל המינימליסטי חסר הייחוד לא עשה לי טוב. הוא בעיקר גרם לי לחוש שאני במקדונלדס. מצד שני, הרי לא על כך המקום ייבחן. אף אחד לא בא למזללת המבורגרים בשביל לראות את הדקורציה ולחלק ציונים לקדמה הטכנולוגית.
הזמנתי את המנה שלי, ארוחת סמאשבורגר - שתי קציצות בשר בקר במשקל 110 גרם כל אחת בתוך לחמניה עם רטבים, ירקות, גבינת צ'דר, בייקון טלה, צ'יפס בצד ושתייה (85 שקל).
המנה יצאה כעבור מספר דקות. הגבינה הנוטפת והבייקון מעל הבטיחו רבות. זה נראה טוב ומפתה, אבל החלטתי לפתוח דווקא בצ'יפס, תוספת צד שהוגשה בכמות מכובדת. אני בהחלט לא רגיש למלח, לא חשבתי שיש בעולם הזה כמעט דברים שעליהם אגיד שהם "מלוחים מדי" - עד שהגעתי לצ'יפס הזה. תפוחי האדמה הפרוסים מרגישים לכשעצמם איכותיים, אבל כמעט בלתי אכילים לאור כמויות המלח שנשפכו עליהם.
ביס ראשון בלחמניה. זה הרגע הגדול שבו אתה אמור לספוג את ה"וואו", אותו וואו שהיכה בי בצ'אפו בורגר או במייסון. הוא לא הגיע. הטעם הראשון שנחת בחיכי היה של בייקון הטלה. הוא היה מעושן בצורה מוגזמת, כמו ביף ג'רקי, אותה רצועת בשר קשיחה שתמצאו בחנויות הנוחות בארה"ב. אין לי שום דבר נגד ביף ג'רקי, נהפוך הוא. רק שפה זה פשוט לא התאים. ההשפעה הייתה חזקה מדי, וכמו במקרה של הצ'יפס, שוב שלטה מליחות היתר.
איפה היה דווקא חסר מלח? במקום שבו הוא צריך להיות נוכח - בקציצה עצמה, שהרגישה תפלה וחרוכה. הפוטנציאל קיים, חשתי פה ושם בארומת פלפל שחור נעימה, אבל ככלל בליל הטעמים שיצרו הקציצה, התוספות והלחמניה הבסיסית וחסרת הייחודיות לא היה מדהים.
אז כמ"א?
סביר להניח שלו הייתה M32 מקוטלגת מראש כמסעדת מזון מהיר בסדר הגודל של מקדונלדס או בורגר קינג, הייתי אומר שהיא מתעלה על הממוצע, אבל כשאתה משלם 85 שקלים לארוחה אתה מצפה לקצת יותר, והרי כבר הוכח שבישראל המבורגר יכול להתעלות לרמות הגבוהות.
במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות) המקום הזה מקבל את הציון 5 מתוך 10, בעיקר בזכות גודל המנה. ביחס לציפיות ולהייפ שנבנה סביבו, מדובר בהמבורגר בינוני-מינוס ובהחלט טעון שיפור.