אני אוהב את שוק הכרמל ושמח שהתחלנו פה. הגיע הזמן לעזוב

הגיעה העת להיפרד מהשוק. למה? עוד נגיע ללמה, ולסיבה שבגללה אנחנו עוזבים. עכשיו, צריך לנסות ולסכם בכמה שורות 4 שנים בלב ליבו של שוק הכרמל.

בבוקר צל"ש, בערב חתונה: "סנדביץ' המלחמה" שלא אשכח כל החיים
חודש לפני המסיבה רותם נכנסה למשפחה שלנו, וללב
היא הייתה הכי טובה שראיתי. התאהבנו. החלום רק התחזק
כולם עפים עכשיו על ההמבורגר הזה. לפחות כרגע, אני משאיר אותו

חשבתי הרבה על הרגע הזה - היציאה והפרידה. זה מהלך שעבדנו עליו כשנה, מינואר אשתקד. בנינו את התכנית והתחלנו לאט-לאט להתקדם איתה, בסבלנות האופיינית לנו. יצא שדווקא בתוך המלחמה הנוראה הזאת הצלחנו למצוא עסקה שמתאימה לנו והחלטנו ללכת עליה. לצאת לדרך. כמעט שנה של תכנון והתקדמות מחושבת, לפי השלבים שבנינו, הגיעה למיצוי. עכשיו מתחילים ליישם באמת.

האמת היא שחיכיתי לזה ממש. מכל מיני סיבות שלא קשורות רק לשוק, אלא גם לתכניות שלנו, אבל הוא בהחלט תרם את חלקו. מדובר באירוע מאתגר - לא תמיד קל, לא תמיד פשוט, לא תמיד נעים. תמיד יוצא דופן, תמיד מעניין, תמיד ייחודי בהווי שלו. חוויות שלא חשבתי שנחווה. בשום מקום. אבל בכרמל, מסתבר, הכול אפשרי. הכול.

לא ניתן באמת להתחיל לסכם את 4 השנים הללו ולהעביר אותן הלאה כך שתתקבל מלוא חווית השוק. זה פשוט לא אפשרי, אבל בואו בכל זאת ננסה לדמיין.

מדובר בבליל אינסופי של אנשים מכל הסוגים והמינים, עשרות רבות של שכנים שנמצאים במרחק נגיעה ממש, ולמעשה כל אזרחי ישראל בערך שעברו שם לפחות פעם אחת בחייהם. כל המשוגעים וההומלסים של העיר עוברים פה קבוע. פוליטיקאים שעושים סיבובי דאווין, קבוצות של סיורים, תיירי חוץ ופנים, שנתקעות וסותמות את הרחובות הצפופים גם ככה.

יש גם רעש נצחי, תערובת של צעקות סוחרים ומבקרים, קללות וריבים, מלגזות ושיפוצים (הרבה שכנים שווה הרבה שיפוצים), מוזיקה בכל סגנון אפשרי, במקביל, ותמיד בווליום מתחרה. ממש סראונד שעוטף אותך כל היום בכל סוגי הצלילים שאי פעם שמעת.

וזה סתם עוד יום רגיל. תארו לעצמכם את החגים, את פורים, יום העצמאות ובעיקר את ימי שישי.

הריח הוא תערובת של כל דוכני האוכל בסביבה. מלא דוכנים. מלא טיגונים. מלא ריח. דגים, בשר, ירקות ופירות רקובים שמחכים לאיסוף, ביוב, זבל, דברים שנשרפים, עבודות שיפוצים, צבע טרי, בושם, זיקוקים ובעיקר אלכוהול וסיגריות. כמו במועדון עצום.

עובדי הניקיון עוברים ואוספים קרטונים וזבל עם עגלות ענקיות, כי אין פחים בשוק משום מה, והניקיון בסוף כל יום אחר הצהריים הוא בעצם צינורות כיבוי ענקיים ששוטפים הכול, משפריצים לכל כיוון. סתם מים, כן? לא מנקים באמת, רק מרטיבים. אינסוף סתימות בביובים, אינסוף הפסקות חשמל.

ככה זה כל יום, כל היום. תמיד. נשמע הרבה? בהחלט הרבה. אבל בגלל כל זה, אין על השוק. כמות האנרגיה פה, במתחם הצפוף הזה, ביום אחד, יכולה להאיר שכונה קטנה למשך שנה. בקלות.

חשבתי הרבה על הרגע הזה שבו נצא מהשוק, שניפרד ממנו. חשבתי איך לעשות את זה, לסכם את הסיפור ואת הפרק הזה בחיינו. עלו לי לראש בעיקר הדברים הפחות טובים שם, הקשיים והאתגרים, כל מה שהטריף אותי והכניס אותי לעצבים לאורך התקופה.

אבל עכשיו כל מה שבראש זה רק דברים טובים. הטירוף של הכרמל הוא משהו שאין בשום מקום אחר, ואת החוויות שחווינו שם לא נחווה בשום מקום אחר. גם אתגרים דומים לא נמצא במקום אחר, ולא נרגיש את האנרגיה הייחודית כל כך, או את העניין. כל רגע משהו קורה, כל יום מעניין, כל יום סיפור.

בשום מקום אחר לא נכיר את האנשים שהכרנו בשוק. אנשים שהפכו למשפחה, יישארו משפחה ותמיד יהיו חלק מהסיפור שלנו ושל המרלוזה. אנשים מיוחדים ויוצאי דופן, טובי לב, אנשי כבוד ואמון. אנשים עם ניסיון חיים וראיית עולם ייחודית, שלימדו אותנו כמה שיעורים שלא נשכח על החיים, ועל בני אדם.

אני אוהב את השוק, על כל צדדיו. הסיפור שלנו היה חייב להתחיל פה, ואני שמח שכך היה. אני שמח גם שאנחנו עוברים. שינויים זה חלק מהחיים והמעבר הזה חשוב להתפתחות המקצועית שלנו. ועדיין, זו הרגשה מוזרה להיפרד מהמקום המיוחד הזה. לטוב וגם לרע, אין כמו השוק.

ועכשיו, בדרך לפתח את עצמנו ואת המוצר שלנו, אנחנו עוזבים. השלב הבא חייב להיות במקום אחר. איפה? בקרוב.

דור אבן נשוי באושר למור חזן. ביחד, יש להם את מרלוזה, פינה משלהם שעד עכשיו הייתה בשוק הכרמל בתל אביב