החזרתי לתפריט את ההמבורגר דג. זה משהו שהייתי עושה בתקופת הקורונה, כי לא הייתה הרבה עבודה אז וניסינו למשוך אנשים. הוא מגיע עם צ'יפס חציל בצד, והמנה סוגרת פינה. בשלב מסוים בהתפתחות שלנו הורדתי אותה מהתפריט. לא התאים לנו יותר. זאת מנה גדולה שאחריה לא אוכלים שום דבר נוסף וזה לא התאים לסגנון שלנו.
בבוקר צל"ש, בערב חתונה: "סנדביץ' המלחמה" שלא אשכח כל החיים
חודש לפני המסיבה רותם נכנסה למשפחה שלנו, וללב
היא הייתה הכי טובה שראיתי. התאהבנו. החלום רק התחזק
אני עושה את ההמבורגר מדניס ובורי, חצי-חצי. הבורי שמן והדניס בשרני, הבורי קצת פישי והדניס נקי. השילוב מצוין ומאוזן. פלפל שחור בנדיבות, שיפקה קצוצה, מלא בצל סגול קצוץ דק וקצת בורגול מושרה, שמחבר טוב את הקציצה, וגם קצת מנפח. איולי שום, עגבניות צלויות שנצלו מראש עם קצת סוכר עד שהן התקרמלו ובצל סגול טרי. לחמניית מכולת, זאת עם השפיץ. מטבל פלפלים אדומים קלויים בצד וערימה מכובדת של צ'יפס חציל. זהו.
אחר כך לא צריך יותר כלום. המבורגר דג
היו לקוחות שממש לא אהבו שהורדתי אותה מהתפריט, התבאסו קצת. הסברתי בנימוס והמשכתי הלאה. עם עצמי, חשבתי על זה קצת, האמת? טעים מאוד הסיפור הזה. החלטתי להחזיר אותו במיני. בלי הצ'יפס חציל. קציצה קטנה בלחמנייה קטנה. סבבה, מתאים ככה. זה נחמד שיש דברים כאלה בתפריט, זה לא יסתום לאנשים את התיאבון וככה גם נרצה את הלקוחות שהתבאסו. אחלה פיתרון.
לא עבד. לא יצא כמעט בכלל. חטפתי עצבים והפסקתי גם עם הגרסה הקטנה. מספיק, ההמבורגר עשה את שלו.
אז, כשהוא כבר ירד מהתפריט, היינו בשלב שבו ניסינו לאט-לאט ותוך כדי תנועה למשוך למעלה את המסעדה. במקום ההמבורגר והעראייס (דג כמובן) הכנסו עוד מנות של דגים נאים, סשימי וקרפצ'יו בכמה גרסאות, שני סוגי סביצ'ה, הבאנו טונה ואינטיאס וטרכון כשיש. הוספנו פילה בר ים וכבשנו דגים בעצמנו. משכנו למעלה. השלנו מעצמנו דברים מסוימים שסחבנו מההתחלה הלא שגרתית שהייתה לנו וכיוונו ליעד שהצבנו לעצמו. שדרגנו את המנות עצמן, את הצלחות והכוסות. הכול.
עכשיו אנחנו שוב עם תפריט קצת שונה, במתכונת מצומצמת. ההמבורגר חזר גם כן, עם הערייאס. זה מתאים עכשיו, אין הרבה עבודה וצריך למשוך אנשים. הורדנו את רוב הדגים נאים, גם את הסשימי. השארנו סביצה אחד וקרפצ'יו אחד. נראה לי שמספיק כרגע.
ההמבורגר יוצא מלא. עפים עליו. גם הערייאס. אבל עכשיו הלקוחות מתבאסים שהורדתי את הסשימי, ושאין טונה או אינטיאס או טרכון, כשיש.
יש גם קציצות ברוטב אדום, אני אומר להם, כמו של בית. לא בשביל זה אנחנו באים, הם אומרים. צודקים בגדול, מה אגיד להם, שמאוד קשה להשיג דגים עכשיו? שזה יקר ושאין הרבה עבודה ושאני מנסה להיות זהיר בגלל המצב? הכול נכון כמובן, אבל זה לא מעניין אותם. הם לא יגידו את זה כך מנימוס, אבל עדיין, אי אפשר להתבלבל פה, הם מתבאסים.
אותי מבאס שהם מתבאסים, שהם לא מבינים או מתחשבים. יש אילוצים בחיים, גם אני לא מרוצה מהמצב, עושה מה שאפשר. מצד שני אני מבין אותם, הצרות שלי הן שלי, הם לקוחות שבאים למסעדה בשביל מה שהם אוהבים והם מצפים ממני לספק להם בדיוק את זה.
אז, בהתחלה, אנשים לא ידעו מי אנחנו ולא ידעו מה הם רוצים, אז הם לקחו מה שיש בתפריט ונראה להם. ניסו. בדקו אותנו. מי שאהב חזר, ומי שלא נפרד, מאז דברים השתנו והתייצבו, ועכשיו כשיש לנו מוצר מובהק וקהל חוזר, אז יש גם ציפיות. לגיטימיות ברמת העיקרון. הם הרי מכירים ואוהבים את המוצר שהם מכירים ואוהבים, את המוצר הזה הם רוצים ובשבילו הם חוזרים.
כשהחלטנו לחזור לפעילות, אמרנו להם שיבואו, שמנסים קצת לחזור לחיים, למרות הכול. מנסים בצעדים קטנים. אנחנו פותחים שוב, אמנם רק לצהריים כרגע, אבל פותחים. מי שהתגעגע למקום שאהב ולמוצר שאהב - שיבוא לבקר. הם באו. וגילו שזה לא בדיוק המוצר שבשבילו הם באו. אמרנו שחוזרים בצעדים קטנים, בהדרגתיות. הם ציפו ליותר, ציפו שנחזור לחיים קצת יותר מהר.
יומיים לאחר מכן, חבר דייג מהשוק עבר דרכי ואמר שהגיעו טרכונים, כמו שאני אוהב, גדולים. בשנים האחרונות התחילו להגיע לחופים טרכונים ענקיים, דגים מדהימים של קילו וחצי. בעבר זה לא היה ככה. הם היו מגיעים קטנים. הטרכון אדיר, והגדולים עוד יותר. פשוט נפלאים. זה הדג האהוב עליי לנא. בשרני מאוד ומעודן בטעמו, נקי ומובהק. הדג עצמו יפה, צבעו ורדרד-אדמדם, הוא שמן בדיוק במידה. ממש אידיאלי.
הלכתי אליו לחנות, בחרתי שלושה דגים. לא הרבה, אבל מספיק כרגע. המטרה היא לחזור לחיים, לא? בצעדים מדודים אומנם, אבל לחזור. עדיין בהדרגתיות, אבל בקצב מהיר יותר מאשר עד עכשיו. כמו שהלקוחות שלנו ציפו. אז עכשיו יש סשימי בתפריט, סשימי טרכון. כמו שאני הכי אוהב. ויש גם את ההמבורגר. לפחות כרגע, הוא עדיין נשאר.
הדרגתיות, צעדים מדודים אבל בקצב מתגבר. חוזרים לחיים, קצת אחרת כמובן, כי הכול אחרת עכשיו, אבל חוזרים.
דור אבן נשוי באושר למור חזן. ביחד, יש להם את מרלוזה, פינה משלהם בשוק הכרמל בתל אביב