אוכל ידוע כטריגר מאוד חזק של זכרונות. לכולנו יש כאלה שקשורים בו. לפעמים זו סיטואציה שמזכירה לנו משהו שאכלנו, ולפעמים משהו שאנחנו אוכלים מזכיר לנו סיטואציה מסוימת. הסיבה היא שמרכיב משמעותי באוכל הוא הריח והארומה שמלווים אותו, וחוש הריח מחובר באופן המשמעותי ביותר לזיכרון.
לכן, אוכל מעלה זכרונות, גם מהעבר הקרוב וגם מזה הרחוק, וגם מזכיר לי אנשים. חלקם עדיין נוכחים בחיי וחלקם כבר לא. חברים מהילדות, מהצבא או מעבודות קודמות.
בבוקר צל"ש, בערב חתונה: "סנדביץ' המלחמה" שלא אשכח כל החיים
ההמבורגר של הילדות שלנו, למשל. בכל פעם שאני נוסע להורים, אני עובר דרכו ונזכר תמיד באותה סיטואציה, ואיך אחד מחבריי הטובים הקיא את נשמתו מתחת לאחד השולחנות. פדחן של החיים. אני כבר לא פוגש אותו, התרחקנו עם השנים. ועדיין, בכל פעם שאני עובר ליד, גם 20 שנה אחרי, זה קופץ ישר, ואני נזכר בו.
המרלוזה היא עסק קטן, עם צוות מאוד-מאוד מצומצם, ולמעשה משפחה קטנה שהקמנו לעצמנו באמצע שוק הכרמל. כמעט כל מי שעבד או עדיין עובד פה בילה איתנו תקופה משמעותית של זמן. חלקם איתנו כבר משהו כמו שנתיים, אפילו יותר. היו כאלה שביקרו לרגע וזה לא הסתדר. לוקח זמן להפוך לחלק מהמשפחה, גם מהצד שלך וגם מהצד של המשפחה כמובן.
כל החבורה הזאת, המשפחה הזאת, תמיד תהיה איתנו, לאן שלא נלך, ואיך שהמסעדה לא תתפתח. גם אם ניפרד ממנה יום אחד, החבורה הזאת, המרלוזות, תמיד תישאר חלק ממנה וחלק מהחיים שלנו.
כחודש לפני המלחמה, התחילה לעבוד אצלנו בחורה מקסימה בשם רותם ניימן, שהגיעה בעקבות שחר, אחת המלצריות האחרות שכבר הפכה לחלק מהמשפחה. היא הייתה בחורה מתוקה וחכמה, עם חיוך עדין, שובה לב ממש. רצינית ואחראית, אבל גם קלילה, מגניבה ומלאה באנרגיה חיובית.
רותם הצטרפה כדי לעבוד כמלצרית וגם כאחמ"שית. מור ואני היינו מאושרים, כי היא ורותם היו בדיוק החיזוק שהיינו צריכים כדי להשלים את הצוות שלנו, אחרי שכמה מהבנות עזבו אותנו ל"עבודות של גדולים".
לא קל למצוא אנשים שיתאימו למשפחה כל כך מגובשת ולצוות כל כך קטן. רותם התאימה לנו בול. ממש ככה.
בשבוע האחרון של ספטמבר עשינו ערבי ספיישל כדי להרים קצת את העבודה. היה חודש חלש ורצינו קצת עניין, אז הרמנו תפריט יקיטורי של 5 מנות נוספות - רק דגים כמובן.
הזזתי חלק מהרשת של הגריל כדי שיהיה מגע ישיר עם האש, כמו שצריך (אמנם לא פחמים, אלא גריל גז, אבל בהחלט עושה את העבודה) והכנתי חמישה סוגי דגים, כל אחד עם מרינדה משלו, ועם הטבילה המפורסמת הזאת כאשר השיפודים יורדים מהאש.
אחד היה קלאסי, יפני. השני תאילנדי. השלישי קצת מוזר. הרביעי הודי, על בסיס קארי צהוב עדין ולימוני, והאחרון היה קבב, שטבלתי ביציאה ביוגורט שדולל עם הרבה לימון. יצא מדהים.
בערב הזה עשיתי בריף מעמיק ורציני, בניגוד גמור לשגרה (כי ביומיום אין לי סבלנות לבריפים, מה לעשות? אף אחד לא מושלם). ישבנו וטעמנו את כל השיפודים, וסיפרתי עליהם כל מה שאפשר. אני זוכר שרותם אהבה במיוחד שניים - את היפני ואת הקבב. הם היו המוצלחים ביותר גם בעיניי, והתכתבו עם הניסיונות שלי לעשות גם קלאסיקות וגם דברים קצת אחרים, מוזרים אפילו, שבסוף יוצאים טעימים ומעניינים.
אהבתי שהיא בחרה אותו דבר כמוני. לא הכרתי אותה ממש עדיין, ולא ידעתי מה היא אוהבת לאכול - בכל זאת רק הצטרפה אלינו לא מזמן - אבל זה עדיין תפס אותי.
בשביעי באוקטובר רותם נרצחה.
לחגוג את החיים. ניימן
@eliteliyahu לזכר רותם ניימן❤️תמיד נזכור אותך מחייכת, רוקדת ונהנת מהחיים. תרקדי לנצח❤️ #רותםניימן ♬ A Sky Full of Stars (Live at the Royal Albert Hall, London) - Coldplay
היא הייתה במסיבת הטבע הארורה בקיבוץ רעים, שגבתה כל כך הרבה קורבנות שרק רצו לחגוג את החיים. אני לא יודע מה עבר עליה בשעות האלה, אם זה קרה מהר, כמה היא הצליחה להשיב מלחמה ומה היה הסיכוי שלה לצאת מזה. אני רק יודע שהיא יצאה למסיבה ולא חזרה.
רותם, בת 25 מכפר הס, הייתה מקסימה וחכמה. היה לה חיוך שובה לב ואנרגיה טובה. היא אהבה את אותם שיפודי יקיטורי שאני אהבתי, וזה יהיה הזכרון הכי חזק שלי ממנה. היקיטורי תמיד יזכיר לי אותה, כמו שההמבורגר ההוא תמיד מזכיר לי את החבר ההוא, מפעם.
אני גם יודע שלמרות שהיא הייתה איתנו רק לרגע קצר ושלא באמת הספקנו עדיין להכיר לעומק, מור ואני תמיד נזכור אותה, והיא תמיד תהיה חלק מהמשפחה. תמיד תהיה מרלוזה.
דור אבן הוא אבא לתום, ושף. יחד עם מור חזן, הוא מנהל את מרלוזה, מסעדת הים המצוינת בשוק הכרמל