בבוקר צל"ש, בערב חתונה: "סנדביץ' המלחמה" שלא אשכח כל החיים

בימים רגילים, אני מנסה *לא* לחשוב על אוכל (ועל המסעדה ועל העבודה) כל הזמן. ללא הצלחה, ולא חשוב כמה אני מנסה. אני איש של אוכל וכל מה שקשור בו, ובשגרה כל כולי שם, מהבוקר ועד הלילה. מנוחתי מוטרדת ודעתי מוסחת. אלו הן מחשבותיי ודאגותיי. תמיד. חוץ מעכשיו.

רגעי האימה של אור יוסף | עוגיות ההצלה של רחל מאופקים | מה יש בתוך מנת קרב של חיילי צה"ל? | הכוכבת שנכנסה לראשונה לממ"ד | "בני ז***ת, יש מישהו בבית?": קלארו חוזרת עם דמעות בעיניים

בימים האלה, ולראשונה מזה שנים, אני לא מפסיק לחשוב על כל הדברים האחרים. המון מחשבות עוברות לי בראש, המון ומכל הסוגים, אבל הנסיבות רעות, והנפש שסוף סוף השתחררה קצת מפנה מקום בעיקר לדברים הרעים.

זה אירוע היסטורי כמובן, והא משנה מציאות וחורט בנשמה. קמנו בשבת ההיא למציאות רעה ואיומה, מזוויעה ומחרידה, ואת הגלגלים ייקח זמן להחזיר ולסובב כמו פעם, כמו אז.

אני מוצא את עצמי חושב הרבה על הצבא שלי. גולני, גדוד 51, עזה, מלחמת לבנון השנייה ואז שוב עזה. השירות חוזר אליי באופן אקראי, וכך גם הזכרונות והחוויות. אין סדר, רק קפיצות ורגעים. הטלוויזיה ואתרי האינטרנט משדרים אינספור סיפורי גבורה וטרגדיות, וכשאלו ברקע, אני מוצא את עצמי חוזר לרצועה ולקרבות שניהלנו שם. מה שעשינו, מה שראינו, מי שאיבדנו.

מגן דוד גדול, לב ענק: עידן חבסוב לא עוצר | חרם ערבי על החומוסיה המפורסמת?! הישראלים הגיבו, בגדול | "אם מישהו יפגע בילדים שלי, אני פאקינג אהרוג אותו" | ב-1973 הן הצילו אותנו. עכשיו הן חוזרות

ואז, ככה פתאום, באקראיות, זה קורה שוב, והראש חוזר למה שאכלנו שם. שלושה שבועות החזקתי, והנה שוב מסתובב לו הגלגל.

זה היה בדצמבר 2008, בישורת האחרונה של השירות שלי. שהינו באיזה בית בעזה. וחלק מאיתנו ישב לאכול. היו לנו "לחמניות אצבע", חרדל, קטשופ וקבנוסים קטנים. פינוק. עם אצבעות מלוכלכות פותחים את הלחמניה היבשה, מרעננים אותה בחימום קל בעזרת המצית, ובתיאבון.

בתוך הסיטואציה שבה היינו, היה מדהים לגלות כמה מוצלחת יכולה להיות הלחמניה העלובה הזאת, מעין שילוב של טוסט נקניק בסודוך עם הוט דוג יבשה של דוכני מסיבות בעשרה שקלים.

חשבתי גם על תום, הבן שלי. יום אחד גם הוא יתגייס. עוד לפני כן, הוא ישאל שאלות על הצבא. מה אספר לו - סיפורי מלחמה או סיפורים על קבנוס ולחמניה? או שאולי לא אספר לו כלום, שלא ירצה גם? זה הוגן?

בעתיד הוא יהיה בטופ של ישראל. בינתיים הוא "בצפון הרחוק" | TYO ממשיכה לנגן, גם על הטיטאניק | "יש לי בן שם בעזה, על מה בדיוק הוא נלחם?" | כך הפך האבטיח לסמל פלסטין | "לא הפסקתי לבכות. לא בשבילי, בשביל היהודים" | השעה הכי שמחה בעיר. עדיין | תומר אגאי קם מ"השבעה" והחליט להדליק | אהבה דרך האוכל, לפחות זה: הבית הרחוק מהבית של המפונים

כשעתיים לאחר ארוחת המופת ההיא, לקראת סיום המשמרת שלי בחלון הקומה השנייה, קלטתי מחבל חמוש שרץ לכיוון הבית שלנו דרך החצרות שבין הבניינים. יריתי לו כדור בחזה. הוא נפל. יריתי כדור נוסף, והוא התפוצץ. הוא לבש חגורת נפץ, וחלקי גופו וכל מה שביניהם נמרחו על הקיר הסמוך.

באותו רגע, החלו להישמע פיצוצים גם בקומה התחתונה. הוא היה חלק מחוליה של שלושה מחבלים. אותו זיהיתי בזמן. השניים האחרים הגיעו לדלת האחורית ותקפו את הכוח שלנו. יש לנו פצועים, אחד מהם קשה מאוד. הקצין ואני יצאנו לבד להסתער על המחבלים. הרגנו את שניהם מטווח אפס, ממש מרחק נגיעה.

בדקנו שאין עוד איומים וחזרנו כדי לפנות את הפצוע. תחת אש צלפים ונ"ט בלתי פוסקת, לקחנו אותו לכוח פינוי שהיה במרחק שלכל הפחות הרגיש כמו נצח מאיתנו. חזרנו לבית, התארגנו והתחלנו לאט לאט לצאת מהרצועה.

החבר שרד והשתקם לחלוטין. אני והקצין קיבלנו צל"ש. את היום הזה סיימתי בחתונה ברמת גן. כן, בבוקר נלחם בעזה ובערב וודקה רד בול בכפר המכביה. זו המציאות המוטרפת שבה אנחנו חיים, זוהי מדינת ישראל.

אין לי עדיין תשובות לשאלות ההן. תום עוד קטן, אז כשנגיע לגשר נחצה אותו. מה שיש לי להציע בינתיים למי שמצא את עצמו בימים האלה בעזה (עם לחמניה, קבנוס, קטשופ וחרדל) זה מתכון ל"סנדביץ' מלחמה". מהצד לא בטוח שהוא נשמע טעים, אבל בסיטואציות מסוימות הוא יישאר איתכם כל החיים.

• לחמניית אצבע קטנה, רצוי יבשה
• 2 קבנוס קטן
• שקית קטשופ אישית
• שקית חרדל אישית

1. פותחים בזהירות את הלחמניה בעזרת האצבעות. אין צורך לשטוף ידיים. מחממים את הפנים שלה בעזרת מצית, מלמטה למעלה, תוך כדי תנועות קלות מצד לצד.

2. מניחים את הקבנוסים לאורך הלחמניה כולה, כך שישלימו אחד את השני.

3. מורחים קטשופ וחרדל בנדיבות ככל הניתן (זה בסדר, הלחמניה עדיין תהיה יבשה).

4. בתיאבון, ושמרו על עצמכם.

דור אבן הוא אבא לתום, ושף. יחד עם מור חזן, הוא מנהל את מרלוזה, מסעדת הים המצוינת בשוק הכרמל