חלוקת הכוחות והתפקידים בין קרן ואיציק קדוש יכולה בשגרה לפרנס הרבה מאוד יועצים ארגוניים, ומספר שווה לפחות של יועצי זוגיות. רבים ניסו להגדיר אותה ולתת בה סימנים, אבל המאמץ הזה מיותר.
"מחבלים ניסו להיכנס לבית שלי, רעדתי כולי": רגעי האימה של אור יוסף | העוגיות של רחל מאופקים הצילו חיים, ושברו את הרשת | "תנו להם בראש": עולם האוכל נכנס מתחת לאלונקה | 2,000 ארוחות שנשלחו מת"א לחיילי צה"ל נזרקו בגלל כשרות | איזה אוכל מנחם את הישראלים עכשיו? הציוץ ששבר את הרשת | אייל שני ביקש לסייע ליולדות בעזה, והטריף את הרשת | הבמבה, הקולה והטירוף של המים: כשפיקוד העורף הלחיץ את ישראל
"הלב של כל אמא": חמ"ל הגלגולים שחילק 10,000 קובה לחיילים | עם הלוחמים, על מדים: גם אסף גרניט גויס למילואים | מה יש בתוך מנת קרב של חיילי צה"ל? | לאט, שקט, שפוי: מקומות שחזרו לעבוד | החלום שלה על טיול אוכל בישראל הוגשם. זה מה שהיא מספרת *עכשיו* | המילואימניקים עזרו לה לנקות. היום היא החזירה להם, בגדול | "בני ז***ת, יש מישהו בבית?": קלארו חוזרת עם דמעות בעיניים | "רצח חפים מפשע, ישראלים או פלסטינים, כואב לי באותה מידה" | מגן דוד גדול, לב ענק: עידן חבסוב לא עוצר בחלות | חרם ערבי על החומוסיה המפורסמת?! הישראלים הגיבו, בגדול
הם עושים הכול ביחד - משפחה וקהילה, בית קפה ומסעדה. הכול, ובחודש האחרון גם עיר, גם מדינה, צבא שלם, ועוד קצת. ככה זה כשנושאים אליך עיניים. ככה זה כשכל כך הרבה נוסעים, עם כל כך הרבה יעדים ותחנות ומטרות, מסתכלים לעבר הקטר ורוצים לשמוע את הגלגלים שלו מתחילים לנוע, להניע.
הגירסה המחודשת של קפה קדוש נפתחה לפני שבועות ספורים אחרי חודשים ארוכים מאוד של שיפוץ. התכנון היה הרצה ארוכה ורגועה, ומימוש יסודי של חלומות גדולים שהציפו כבר את המגירות הפנימיות של בני הזוג. תכנונים, במדינה כמו שלנו, הם דבר נחמד בתיאוריה, ותו לא.
"אם מישהו יפגע בילדים שלי, אני פאקינג אהרוג אותו": השף האמריקאי שעלה על מטוס לישראל | ב-1973 העוגיות האלה הצילו את ישראל. עכשיו הן חוזרות | בעתיד הוא יהיה בטופ של ישראל. בינתיים הוא "בצפון הרחוק" | ממשיכים לנגן, גם על הטיטאניק: TYO לא עוצרת
וכך, מצא את עצמו קדוש מסב את המעצמה הירושלמית שלו למעין מפעל נחמה טעים. "מהיום הראשון של המלחמה היינו פתוחים רק להתנדבות, עד שכבר לא היה לי מה לתת", שיחזר, "סנדביצ'ים, פסטות, סלטים, חלות, עוגות, מאפים. כל מה שיכלנו - שלחנו וחילקנו. בסוף השבוע הראשון הוצאנו מפה אלף חלות לשטח כדי שלחיילים תהיה קבלת שבת מתוקה קצת יותר, הוספנו ברכות מהילדים בעיר וניסינו להעלות חיוך ולהרים קצת את המורל. הרגשתי שאנחנו חייבים. זאת תקופה קשה, אבל צריך להתמודד גם איתה".
הוא מסתובב בחוץ. לא יכול להידבק למסך ("חייב לצאת מהלופ, זה גומר את הנשמה מבפנים"), ומקשיב לרחשי הירושלמים. בשוק מחנה יהודה הרחשים האלה התגברו לקולות של ממש, שרצו פתיחה. "לא הסכמתי, אבל אמרו לי שהמקום הוא בכלל לא שלנו. שהוא של האנשים ושייך להם", תיאר.
וכך, פתיחה. שתי משמרות קצרות יחסית, ועוד קצת בכל יום שעובר. תמיד עוד קצת. "הבנתי שהחל"ת רק ידפוק את העובדים. שהם לא יקבלו כלום, אז החלטנו להחזיר אותם. אני לא מפטר אף אחד, ובתמורה מבקש מהם לעשות מה שהם יכולים, ומה שצריך באותה משמרת - מקונדיטוריה ועד שטיפת כלים. גם הצוותים באווירה של מלחמה, אין מה לעשות".
הוא מתאר ירושלים שקצת מתה בערב, אבל בבוקר מתעוררת מחדש יחסית בסדר, ומודה שכל המהלך הזה הוא פחות אוכל ופטיסרי וקינוחים, ויותר חוסן לאומי. "כאן כולם למען כולם, מאפשרים לאנשים לצאת מהטלוויזיה, פותח אותם קצת. זאת לא חגיגה, אבל הם רוצים להמשיך לחיות, בן אדם רוצה לשבת לבירה, ולהרגיש שעוד לא גמרו על המקום הזה".
הגיע הזמן להתעורר. נפילת "הכלה מאיסטנבול"
קרן, מצדה, מחוברת הרבה יותר למסך, אבל מנהלת משם חמ"ל הסברה יעיל הרבה יותר, וכזה שלא צורך משאבים ותקציבים מיותרים. היא מפנה זרקור לכל עוולה, מתקנת עולמות ומיישרת עקומות, ולא שוכחת גם את הקרבות הקטנים ביותר, אבל הכי סמליים שיש.
"אני שונאת את כל מי שלא מגנה את האסון שעבר על כולנו", כתבה לאחרונה בעמוד האינסטגרם שלה, "ואני יודעת שזה שטותי, אבל בעקבות גילויי השנאה באיסטנבול והבעות התמיכה בחמאס מכוכבי הסדרה, החלטנו ששום 'כלה מאיסטנבול' לא תהיה אצלנו". הפוסט, שביקש מהגולשים הצעות לשם חדש עבור הקינוח המיתולוגי, זכה למאות תגובות ולאלפי לייקים. גם זה חוסן. גם זאת הסחת דעת. "הגיע הזמן שכולנו נתעורר", עם ישראל חי", חתמה.
זאת המנטרה שעמה מסתובב גם קדוש מאז אותה שבת. "לא, לא אבדה תקוותנו. הנפש פצועה ואין מישהו שלא קיבל מכה. כולנו אוכלים את הלב, כולנו כואבים, אבל יש לנו ילד בגולני שהוא עכשיו בדרום, על מה בדיוק הוא נלחם?".