כמו את כולנו למעשה, אירועי "השבת השחורה" תפסו גם את רועי ליאון ביקום כמעט מקביל - שבע בבוקר, בית כנסת שקט בהרצליה השקטה, ועלייה לתורה של הבן שלו. "המדינה רועדת, והוא מקריא את פרשת בראשית", שיחזר.
"מחבלים ניסו להיכנס לבית שלי, רעדתי כולי": רגעי האימה של אור יוסף | העוגיות של רחל מאופקים הצילו חיים, ושברו את הרשת | "תנו להם בראש": עולם האוכל נכנס מתחת לאלונקה | 2,000 ארוחות שנשלחו מת"א לחיילי צה"ל נזרקו בגלל כשרות | איזה אוכל מנחם את הישראלים עכשיו? הציוץ ששבר את הרשת | אייל שני ביקש לסייע ליולדות בעזה, והטריף את הרשת | הבמבה, הקולה והטירוף של המים: כשפיקוד העורף הלחיץ את ישראל
"הלב של כל אמא": חמ"ל הגלגולים שחילק 10,000 קובה לחיילים | עם הלוחמים, על מדים: גם אסף גרניט גויס למילואים | מה יש בתוך מנת קרב של חיילי צה"ל? | לאט, שקט, שפוי: מקומות שחזרו לעבוד | החלום שלה על טיול אוכל בישראל הוגשם. זה מה שהיא מספרת *עכשיו* | המילואימניקים עזרו לה לנקות. היום היא החזירה להם, בגדול | "בני ז***ת, יש מישהו בבית?": קלארו חוזרת עם דמעות בעיניים | "רצח חפים מפשע, ישראלים או פלסטינים, כואב לי באותה מידה" | מגן דוד גדול, לב ענק: עידן חבסוב לא עוצר בחלות | חרם ערבי על החומוסיה המפורסמת?! הישראלים הגיבו, בגדול
זאת הייתה, כזכור, השבת הראשונה שאחרי שמחת תורה, ותוכן הפרשה שלה מוכר לכולם. בריאת העולם, בני האדם, המבול. התחלה, סוף, התחלה חדשה. "שוק אמיתי", הוא משחזר באופן שמבהיר היטב שהוא לא מתכוון לסיפור התנ"כי. ובכל זאת, התחלה, סוף, התחלה חדשה הם גם הדפים המתחלפים בסיפור שלו, ושלנו.
ליאון סגר את עסקיו - מסעדת TYO בהובלת השף יאמא סאן, מעבדת הקוקטיילים 7:1 הצמודה לה בשכונת נווה צדק בתל אביב ומסעדת מנרה בתוך מלון שרתון בעיר - כמובן, אבל משהו בבטן גרם לו לצלצל כבר למחרת למנהליו, ולהגשים את הייעוד שלו, כהגדרתו.
"אם מישהו יפגע בילדים שלי, אני פאקינג אהרוג אותו": השף האמריקאי שעלה על מטוס לישראל | ב-1973 העוגיות האלה הצילו את ישראל. עכשיו הן חוזרות | בעתיד הוא יהיה בטופ של ישראל. בינתיים הוא "בצפון הרחוק"
"ידעתי שבמנרה אני אוכל לתת מענה לחיילים ולמי שצריך בגלל הכשרות, אבל את TYO פתחתי למשלוחים כבר למחרת. בלי וולט ולהוציא את האוכל אפילו במוניות. לא היה בהחלטה הזאת שום ביזנס וברור שהיא לא כלכלית, אבל הרגשתי כמעט כמו שליחות, כמו בקורונה כשהיינו עסק חיוני. זה מקום נהנתני, נכון, אבל הכסף לא עניין אותי, רק לעשות מה שאפשר, מה שאני יכול. זוכר את המכונית המגויסת של הגשש החיוור? ככה הרגשתי, מתוך הג'יפ הפרטי שלי".
ההתעשתות הזאת הפכה את מנרה לאחת המסעדות הראשונות להגיב ("כל יום הוצאנו יותר מאלף מנות. בבוקר ראית חמגשיות, בצהריים ראית העמסות ועד שש בערב ראית 'תודה מנרה' מהחיילים בשטח") ואת TYO לאחד היעדים הראשונים שסירב לסגור.
"בתוך כל הבלגן הזה, חשבתי שאני יכול לעזור אולי לאנשים שלא רוצים לצאת מהבית", תיאר ליאון, "ולעזור ל-300 העובדים שלנו, לשדר להם משהו. אני קודם כל בן אדם, ואני אבא, ואני בעל, ויש לי אחריות כלפיהם, והרגשתי שאני צריך לטפל בהם ולהראות להם שאנחנו יציבים, שאנחנו לא מאבדים את העשתונות. ואם זה מה שאנחנו יכולים לתרום במאמץ עכשיו, אז זה מה שנתרום. גם השלושה כנרים האלה על הטיטאניק חשבו שאין להם מה להועיל, אז הם ניגנו עד שאחרון הנוסעים טבע או הציל את עצמו. ככה אני הרגשתי באפוקליפסה הזאת".
ליאון התחבר מאוד למסר שהידהד כשני קילומטרים צפונית-מזרחית משם, מהפיקוק. "הם אמרו שהם לא עוד בר אלא קהילה, ושקהילה נפגשת לא רק כשטוב, אלא גם כשרע. ככה הרגשתי גם אני", שיחזר, "בשגרה אנחנו מקום של לראות ולהיראות, והנה עכשיו פתאום נהיינו מקום של לראות ולראות. פתחנו למשלוחים ואנשים דפקו לנו על הדלת ושאלו אם אפשר להיכנס, אז יומיים אחר כך איפשרנו להם, ופתאום אנשים מדברים אחד עם השני על הבר, ואתה מרגיש שעשית משהו נכון".
מסעדת הסושי המוקפדת מפגישה אותו עם אנשים "בחלק הטוב של החיים שלהם, ושל היום שלהם", כהגדרתו. "זה כיף כמובן, אבל יש לנו תפקיד גם כשאף אחד לא יכול לחשוב בכיוון. זה אולי לא חדר אוכל צבאי, אבל עשיתי 'פלייליסט מלחמה' ונתתי לאנשים להיכנס ולהירגע קצת. הם באים לשבת פה שנייה, ולוקחים רגע הפסקה מדני קושמרו. הוא לא יברח לשום מקום, תאמין לי. הוא מדהים, אבל הוא גם מלחיץ. לי קשה לראות את זה כל היום".
המנהיגות האזרחית הזאת מפעימה. היא מצטרפת כמובן למפלגת אנשי האוכל שהובילה את ישראל בשבועות האחרונים דרך החושך, ולעבר אלומת האור של המחר. היא מצטרפת גם לריק המוחלט מלמעלה.
"הממשלה מוציאה שם רע למדינה. ממש ככה. הבנתי מהר מאוד שאני לבד בסיפור הזה, ושאף אחד לא יעזור לך", תיאר, "יש כאן ואקום פשוט מפחיד, אבל הרגשתי שנכון לי להיות פה, ונכון לי לנסות לתת ביטחון לעובדים, ולקבוצה. כל השאר לא מעניין אותי כרגע. רק השפיות שלי ומה הבטן אומרת לי לעשות. עברנו מספיק דברים כדי לדעת להסתדר עם הכול. וכמו שאמא שלי אומרת, כולנו ניפגש בסוף בקופה ונתחשבן".
ערב חמישי, ואנחנו יושבים בפינה שקטה יחסית של המסעדה - משפט בלתי אפשרי להכלה ובלתי מציאותי בימים רגילים - לפני שאנחנו עוברים לאחת מצלעות הבר, ומביטים מסביב כיצד מקום ממש תופס את עצמו מהצווארון ומתנער מהבוץ כלפי מעלה.
ליאון מנצל את הזמן כדי לקבל חיזוק, אך גם כדי לעשות תיאומים אחרונים ללילה הקרוב - משמרת אכזרית בשעותיה, שלוש עד חמש לפנות בוקר, כחלק מהמשמר האזרחי המאולתר של שכונתו.
"הבת שלי שאלה למה אנחנו לא עוזבים את הארץ. היא בחרדות וישנה איתנו במיטה", סיפר, "אז אמרתי לה שכאן אנחנו חיים ושזה המקום שלנו. זה מה שיש. אנחנו פה, לטוב ולרע, ושאם צריך שאבא ייצא לשמור בלילה כדי שתשני יותר טוב, זה מה שיהיה".
וכך, קצת לפני שלוש הוא יעטה על עצמו וסט זוהר, ייכנס לג'יפ הכמו-מגויס שלו וישוטט קצת מחוץ לביתו, ולבתיו שכניו. "אין לי אקדח, ואין לי אלה באוטו, ואפילו לא סכין יפני. יש לי רק ערכת קפה של הטיולים", הוא צוחק, "אבל אנחנו לא הולכים לברוח, לא נברח. אני לא נגר, ואני לא אעשה עכשיו הסבה מקצועית. הייעוד שלי בחיים הוא לתת לאנשים טיפה אוויר. זה מה שאני רוצה להמשיך לעשות. גם עכשיו".