יונתן גרינברג צוחק כשהוא אומר את זה, אבל אין חיוך בצחוק הזה. רק שיניים. "במובן מסוים, סידס קיבל את החלק הקל של הסיפור", הסביר, "הוא שם, ויש פקודות ומערכת. מהצד זה נראה קצת בלגן, אבל העסק די ברור, בטח למי שחי את זה. אביה משתולל עם הבישולים. הוא לא יכול לשבת הרי. ואנחנו כאן, מנסים לברר מה יהיה. בעורף אמנם, אבל דפוקים מכל הכיוונים".
"מחבלים ניסו להיכנס לבית שלי, רעדתי כולי": רגעי האימה של אור יוסף | העוגיות של רחל מאופקים הצילו חיים, ושברו את הרשת | "תנו להם בראש": עולם האוכל נכנס מתחת לאלונקה | 2,000 ארוחות שנשלחו מת"א לחיילי צה"ל נזרקו בגלל כשרות | איזה אוכל מנחם את הישראלים עכשיו? הציוץ ששבר את הרשת | אייל שני ביקש לסייע ליולדות בעזה, והטריף את הרשת | הבמבה, הקולה והטירוף של המים: כשפיקוד העורף הלחיץ את ישראל
"הלב של כל אמא": חמ"ל הגלגולים שחילק 10,000 קובה לחיילים | עם הלוחמים, על מדים: גם אסף גרניט גויס למילואים | מה יש בתוך מנת קרב של חיילי צה"ל? | לאט, שקט, שפוי: מקומות שחזרו לעבוד | החלום שלה על טיול אוכל בישראל הוגשם. זה מה שהיא מספרת *עכשיו* | המילואימניקים עזרו לה לנקות. היום היא החזירה להם, בגדול | "בני ז***ת, יש מישהו בבית?": קלארו חוזרת עם דמעות בעיניים | "רצח חפים מפשע, ישראלים או פלסטינים, כואב לי באותה מידה" | מגן דוד גדול, לב ענק: עידן חבסוב לא עוצר בחלות | חרם ערבי על החומוסיה המפורסמת?! הישראלים הגיבו, בגדול
האינסטינקט הוא אכן לצחוק מהניתוח המאוד סביר, כמעט יבש, של הסיטואציה. "מיקרוקוסמוס של המצב", על פי גרינברג, ולא יותר. יחסית למדינה שחיה על אינסטינקטים מאז שהיא מכירה את עצמה, זה יהיה גם הגיוני. בסך הכול אחד המקומות הכי לוהטים בתל אביב בשנה האחרונה, שלא יודע עכשיו אם ואיך להזיז מחדש את הדלתות הסגורות שלו.
"סידס" הוא דויד סידס, מנהל המטבח בן ה-25 של וינונה פוראבר. "אביה" הוא אביתר מלכה, השף הראשי של בר היין ואחד משותפיו של גרינברג במקום. ביחד, שלושתם מרכיבים משולש שהוא לא בדיוק שווה צלעות, אלא צורה הנדסית מתוחכמת הרבה יותר, גמישה מאוד, ובעיקר חיה, חיונית, אנרגטית.
"אם מישהו יפגע בילדים שלי, אני פאקינג אהרוג אותו": השף האמריקאי שעלה על מטוס לישראל | ב-1973 העוגיות האלה הצילו את ישראל. עכשיו הן חוזרות
בשגרה, ניתן לראות את שלושתם בווינונה, מזקקים את המילים והכוונות לתוך הכוסות והצלחות, ולכדי חיוך נדיר שעמו אתה יוצא בסוף הערב. כל ערב, ולפעמים גם בצהריים. זאת פעולה מסעדנית מורכבת למדי, שברוב מוחלט של המקומות נלחצת על ידי יותר מדי אגו. כאן היא נון-שאלאנטית, לפחות כלפי חוץ. אלגנטית. ישראלית עדיין, אבל גם קצת אירופית.
ועכשיו? עכשיו מלחמה.
סידס עלה על מדים עוד באותה שבת ארורה. הוא סיים שירות סדיר בחטיבת הנחל, ומשרת כעת כסגן-מפקד פלוגה המשויכת לאזור הצפון. "קמתי בבוקר ההוא למציאות האיומה שכולנו קמנו אליה", שיחזר, "הגדוד שלנו כבר התחיל לדבר בינו ובין עצמו, והיינו כבר בדרך למחסני החירום כשהגיע צו 8 רשמי".
מאז, תיאר, "אנחנו בכל מיני מקומות שעדיף לא לכתוב עליהם, אבל הכול בצפון הרחוק". 18 יום נכון לזמן השיחה שלנו, ללא בית. 18 יום שהפכו ל-19, 20, 21, 22. כולם סופרים. "יש כאן תחושה אמיתית שבאנו לשמור על הבית", סיפר, "זה גורף אצל כולם, וגם אצלי אישית כמובן. חברה שלי גדלה במטולה, ואנחנו די קרובים, אז הקשר ברור".
מלכה, שבאופן מקרי ואולי לא כזה מקרי גיבש לעצמו בווינונה מטבח של לוחמים, צפה בו ובטבחים נוספים מגויסים צפונה ודרומה, והסתער בעצמו איפה שהוא יכול. "אין לי מה לעשות, אז אני מבשל", תיאר.
הוא התחיל להאכיל חיילים יחד עם גיל אקרמן במסגרת "The Courage Kitchen", עמותה במימון אמריקני, והמשיך משם למפונים, לרבות אלה ששרדו את מסיבת התופת בקיבוץ רעים. "לפתוח עכשיו נראה לי קצת נחפז", הסביר, "אני לא רוצה לראות אנשים רצים עם אזעקות בתוך הטרסה, והסיטואציה קשה, קשה מאוד. אף אחד לא יודע מה יהיה ואי אפשר לתכנן כשמחר כולם יכולים להיכנס שוב הביתה".
הרעיונות נזרקים כל העת, לרבות מה שיהיה לבטח להיט צהריים אמיתי, אם רק ייצא לפועל. "חשבנו לפתוח קוסקוסיה מנחמת שתעשה ארוחת צהריים, ואולי להיבנות מתוך זה מחדש לתוך הערב", סיפר, "כולם בבית עם הילדים הרי, ואין אווירה של בילוי, אז מקום כזה אולי יעזור לספק את הצורך של אוכל, וקצת יותר מזה".
"מלאכים שלנו". מלכה מפנק את סידס
גם האבנים של גרינברג לא נותרות במקומן, ונהפכות מדי יום כדי למצוא את הדרך, את הפתרון, את האור. בית הקפה הסטריטס, אף הוא בבעלותו, חזר לעבוד צעד אחר צעד - קודם כל "בנוהל קורונה", עד שהמגבלות וההחמרות הוסרו מדי יום, בואכה נורמליזציה בלתי נורמלית בעליל, אבל וינונה היא סיפור אחר.
"בלב ובנשמה אנחנו מאוד רוצים לפתוח, אבל בערב מאוד קשה לצאת לבלות, וגם לי אין חשק", תיאר, "אתה יכול אולי לשבת על בירה ולהתרענן, לנשנש משהו בשש בערב, עניין של צורך, אבל לא בילוי".
הלבטים האלה מתגברים בתוך תיבת התהודה הריקה לחלוטין של הממשלה, ושל הרשויות. "נכנסנו לאירוע הזה מאוד חלשים, בגלל המהפיכה והחודשים הלא טובים שלה, אבל אם בקורונה הבנו אחרי כמה שבועות שאין באמת ערפדים ברחובות וחזרנו קצת לחיים, פה זה משהו אחר לגמרי כמובן", הסביר, "אין כרגע שום מתווה ואין נקודת התייחסות. אחרי המגיפה היו אמורים להיות מאוד מוכנים לתרחיש כזה, אבל התחושה היא שהתחילו שוב הכול מההתחלה. זה מצב מאוד קשוח, אין התייחסות לנקודות קריטיות מבחינת העסקים ויש מלחמה פוליטית בין המשרדים, אבל מה שאין זה פתרון".
עד שיהיה כזה, הוא מעדיף להיות סגור מאשר "לפתוח דרדל'ה", כהגדרתו. "במקום לעבוד בשקט, אתה מוציא את הנשמה. זה ממש מייסר. לא רק שהמצב הוא חרא, אתה לא מקבל שום מענה ומתחיל להתעסק בשטויות. זה חוסר תפקוד טוטאלי, גם אם אתה לא רוצה להיות פוליטי. זה מוציא אותנו מדעתנו".
מצב הרוח שלו "פסיכוטי" והוא מודע היטב לצרימה שמביאה תלונה כלכלית בצל הכותרות. "אתה לא יודע מה להרגיש. אתה מתנדב כי אתה מרגיש שאתה צריך לעשות משהו, אבל העסק קורס. ואז אתה חוזר הביתה עם רגשות אשם, שלי כאזרח, על מה שקרה לאנשים, וכמה שהצרות שלי מבאסות מאוד, עדיין יש לי ילד לחבק בבית, אני יודע".
כל זה מוביל לכך שאצל סידס בצפון העניינים "פשוטים יותר", שחור-לבן סטייל, ורק אם מוציאים מהמשוואה כמובן עניינים קלים ורכים של לחימה יומיומית על הגדר, ומחבלים.
"אנחנו חיים בשטח", תיאר, "מפנקים אותנו ברמות לא נורמליות והמורל גבוה. אביתר דאג לנו ואנחנו מדברים בווידאו כל כמה ימים, אבל אני מתגעגע. זה מעבר לעבודה, זאת אהבה אמיתית, הווינונה זה החיים שלי. לראות אותה סגורה עכשיו זה קשה".
הסיטואציה בלתי אפשרית לחיזוי, אבל בכל מה שקשור לאוכל ולמסעדנות סידס הוא הימור בטוח. "הוא מסור ויסודי. אין גבול לשעות שלו, אין גבול ללמידה שלו ואין גבול לשירות שלו", סיפר גרינברג, "הוא לא יעגל פינות ולא יוותר גם כשיש לחץ".
מלכה מגדיר אותו כבן טיפוחים, ומהר מאוד עובר לדיבורי "האח הקטן שלי". הוא מייחס חלק מהעניין לשירותו הצבאי, אבל יודע שיש לסידס את "כל היכולות" כולן. "הוא תמיד שם, ראשון. אני מתגעגע".
עד שכל זה ייגמר, המטבח של וינונה צבוע חאקי, וצבעי הסוואה. "סידס תמיד במילואים. זה הבן אדם, אבל הפעם יש לנו גם מלצרים וטבחים ואנשי צוות אחרים", סיפר גרינברג, "אנחנו מתכתבים איתם כל הזמן ומפחדים מהשלב הבא - אם בדרום ואם בצפון. מחזיקים להם אצבעות, ולכולנו".
בתור מישהו ששירת במילואים, היה לו חשוב שאנשיו ירגישו בנוח ללכת גם. "במטבחים תמיד חסר ידיים עובדות, אבל פה הם יודעים שלא ישחקו להם על המצפון", הסביר את הרציונל, "כעסק, חשוב לשמר מכלול של בן אדם ולא רק עובדים. בסופו של דבר זה גם הופך אותם לטבחים יותר טובים ולמנהלים יותר טובים. התרבות של 'אי אפשר להסתדר בלעדיך' לא בריאה. תרבות ארגונית שמאפשרת לאנשים להתפתח מקבלת בסוף עובדים יותר משמעותיים".
מלכה מסכים. "חלק מהתכונות של סידס במטבח הגיעו כנראה מזה שהוא קצין. יצא ככה שיש לי פה מטבח של מלח הארץ. כולם לוחמים, כולם מגויסים. ואני? אני פה, מנסה לתת מה שאפשר, ולחמם להם קצת את הבטן".