כמעט כרגיל אצלה, אפשר לדעת מה מתרחש בתוך המבנה המרהיב של קלארו עוד לפני שנכנסים פנימה, במין דו-שיח בריא של מסעדה עם סביבותיה. פה ושם זה רן שמואלי מול הצמחייה הירוקה שעוטפת את הקירות, בדרך כלל זה ההמולה החיונית של עובדי ומבקרי שרונה שפוסעים יחד על השבילים, וכמעט תמיד זה רעש - לפני ארוחה, אחרי ארוחה. רעש טעים.
"מחבלים ניסו להיכנס לבית שלי, רעדתי כולי": רגעי האימה של אור יוסף | העוגיות של רחל מאופקים הצילו חיים, ושברו את הרשת | "תנו להם בראש": עולם האוכל נכנס מתחת לאלונקה | 2,000 ארוחות שנשלחו מת"א לחיילי צה"ל נזרקו בגלל כשרות | איזה אוכל מנחם את הישראלים עכשיו? הציוץ ששבר את הרשת | אייל שני ביקש לסייע ליולדות בעזה, והטריף את הרשת | "הלב של כל אמא": חמ"ל הגלגולים שחילק 10,000 קובה לחיילים | עם הלוחמים, על מדים: גם אסף גרניט גויס למילואים | מה יש בתוך מנת קרב של חיילי צה"ל? | לאט, שקט, שפוי: מקומות שחזרו לעבוד | החלום שלה על טיול אוכל בישראל הוגשם. זה מה שהיא מספרת *עכשיו* | המילואימניקים עזרו לה לנקות. היום היא החזירה להם, בגדול
כמעט כרגיל אצלה, אפשר להבין מה מתרחש בתוך קלארו הרבה לפני שנכנסים פנימה. והיום, שקט. המבנה עדיין מרהיב, מתכסה בשמיכת עלים וענפים עד מעל לגגו, ולראשו. כמעט מתחבא מהבאות, ומהסצינה הבאה בסרט האימה הזה. ורק תמונה קטנה, מודבקת ברישול חפוז על עמוד בקצה המדרגות שמובילות למתחם, מספרת את כל הסיפור כולו. חטופה, נחטפה, נחטפנו.
המשלחת הטמפלרית שהגיעה לארץ ישראל ב-1869 כללה מעט פחות מ-500 בני אדם, אבל כל אחד מהם מומחה שבמומחים. היו בה, על פי היסטוריונים ומתעדים, בנאים ואדריכלים, אנשי תעשייה וחקלאות, חולבי פרות ונגרים מיומנים, מהנדסים ופועלים.
המטרה הייתה פשוטה - להפריח את השממה - אך אחרי כמה שנים, ובאופן הטבעי ביותר שיש, המטרה העילאית הזאת נזקקה לחיזוק בדמות יקב. על פניו, כדי להגביר הכנסות ורווחים ותקציבים מייצוא היין לאירופה. בפועל, וזה רק ניחוש, מה הטעם לעבוד כל כך קשה, לחיות בכלל למעשה, אם אי אפשר למזוג משהו, לשתות משהו, ולחייך?
140 שנה אחר כך, שמואלי שואל בדיוק את אותה שאלה, ומקבל בדיוק את אותה תשובה.
מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס תפסה אותו בלונדון, בואכה ספרד, ומקומות במסעדה שהוזמנו לפני כחצי שנה. תכניות של אחרים, ביומן של מישהו אחר, בעולם אחר לגמרי.
"הייתה לי שם איזושהי מחשבה על מה אני יכול לתרום - אני הרי לא עושה כאן כלום בעצם", הוא צוחק, "אבל אני פה, אני נוכח. יש לי 150 עובדים בקלארו, 120 עובדים ב'מערבה'. משפחה, אמא, אחות, יש לי שתי בנות. אני פה. ובוא, לא ישבתי בטאפאס ברים ואכלתי טאפסים. זה לא קרה. ישבנו בחדר במלון וראינו חדשות".
ימים ספורים לאחר מכן, הוא הצליח לעלות על טיסת חירום ארצה, והתחבר למה שהפכה להיות קלארו - מפעל הכנת, שינוע ותרומת אוכל שהוציא כ-1,400 ארוחות חמות ביום, שהוא גם מפעל שנועד להעסיק את העובדים, להסיח מעט את הדעת, ולספק ערך מבפנים החוצה.
השבוע, עם פתיחת הדלתות המחודשת, הערך הזה עדיין מהדהד באוויר. "לא היו לי ציפיות להרוויח כסף, אבל אם בכל מקרה אנחנו מפסידים, אז לפחות שנדאג לעובדים", תיאר, "האמירה הזאת ש'אנחנו משפחה', יש רגעים שהיא צריכה לבוא לידי ביטוי באיזושהי צורה, להתממש איכשהו. אז שמנו קצת כסף בצד, כי ידענו שיבוא יום גשום. לא ידענו שיהיה כזה מבול, אבל ידענו שיהיה גשם. והנה, בא עלינו אסון".
שמואלי לא מדבר שוטף כרגיל. איך אפשר הרי. השיחה נצבעת מדי כמה שניות במקטעי שקט אפרוריים, ואז מתפרצת מחדש בלהט. הוא מדלג במהירות בין חבר מהעוטף שביקש לפתוח "כי אחרת בשביל מה עברנו את כל זה" ובין טלי גוטליב. בין שלמה, קניין המסעדה שנסע דרומה לפנות גופות כי אף אחד אחר לא עשה את זה ובין כישורי ההסברה של גלית דיסטל-אטבריאן. בין הלוחם מהחווה הסינית שהמתין עמו לטיסה חזרה ובין מירי רגב ("מה הכישורים שלה בעצם? במה היא טובה? מה היא תורמת לחיינו במומחיות שלה?"), ובין החברים מהעוטף והחקלאים שעמם הוא פיתח קשר חזק, אך כזה שמאיים להישבר בימים אלה. "רק לפני חודש קבענו להרים חממה שלמה של קלארו אצל ארז במושב ישע", סיפר, "השבוע הוא היה ב-17 הלוויות".
הדילוגים האלה אינם מבקשים להיות פוליטיים. לא באופן השמואלי השגרתי בכל אופן. אבל אין להם ברירה. "אני לא רואה פה מנהיג עם שאר רוח, עם תעוזה", תקף, "תטעה, אבל תעשה. אל תטעה מחוסר עשייה, כי זה מה שקרה לנו. אין לנו ניהול של כל הסיפור, וזה אסון. אתה יכול לאסוף בחברה את המוחות הכי טובים, אבל אם היא לא מנוהלת, לא יהיה כלום. בוא נעשה שנייה סדר - מי זאת המדינה? המדינה זאת אנחנו! הכסף הוא שלנו! הוא לא של הליכוד, לא של הדתיים. הוא ש-ל-נ-ו, של כולנו".
פתיחתה של קלארו הובילה לרצף דילמות כמעט קומי, אם הוא לא היה טראגי. פרחים או לא פרחים? ובאיזה גודל הזר הוא עדיין סביר? ומוזיקה - מה הווליום הנכון ומה הקצב הנכון, בעצם?. שמואלי מודה שהוא לא ידע, ועדיין לא יודע, אבל הבין מהר ש"צריך לתת לאנשים קצת אופק. זאת חלק מהחובה האזרחית שלנו להמשיך ולתפעל את המשק, ונכנסו לפה לקוחות עם דמעות בעיניים, אמרו תודה שפתחנו".
הוא מתאר פוסט-טראומה קולקטיבית, ומודה שהוא בעצמו לא רצה לצאת החוצה. "אנשים עצובים, אתה רואה את זה בעיניים שלהם. כל הדור הזה חבוט, וייקח לנו שנים ארוכות להתאושש. החיים אולי יחזרו למסלולם אבל אף אחד לא יודע מה יהיה פה. נכון שגם ממלחמת העולם השנייה התאוששו, אבל לעם שלנו יש בעיה היסטורית עם ההיסטוריה - אנחנו סוגדים לאסונות שקרו לנו אבל לא לומדים מהם כלום".
בתור מישהו שמבטל כבר שנים אפשרות לקיומה של מדינה בלי חקלאות, הוא מרשה לעצמו לחזור אחורה עד לימי טרומפלדור, משוכנע שבקרבנו עדיין רוחשת גזענות שמתייגת את הערבים כטיפשים וכפחדנים ("הם ברחו הרי ב-1948, לא? ומה המדינה מבקשת מהאזרחים שלה לעשות עכשיו בצפון?"), ולא חושש להאיר בציניות את שאגות נמר הנייר הישראלי. "המרחב המוגן של קלארו יחזיק מעמד כי לא הישראלים בנו אותו, אבל אנחנו הפכנו להיות הסינים של המערב. תמיד היינו קצת אבל עכשיו מתברר שאנחנו ממש רציניים בנושא. איזה פדיחה. כמו שיוכבד ליפשיץ אמרה, עשו לנו בית ספר".
ובסוף בסוף, כרגיל, הוא מחפש את הדרך. "אני לא עוזב את הארץ. הבנתי שאני לא אוכל לעזוב את הארץ, אבל אני אהיה חייב להתאוורר כנראה. חייב. וזה בלי שום מילה על פוליטיקה", הסביר לפני שהוא עובר לתת מילים רבות על פוליטיקה כמובן, "כמעט שבועיים וחצי בתוך האסון הזה, ואין שום כיוון, שום 'אנחנו חושבים על זה ואנחנו איתכם'. כלום, שקט, דממה. דובר צה"ל מדבר לאומה ומעבר לזה אין אף אחד בבית. נתניהו חושב שהוא יכול להתמודד עם זה? שידבר. נבחרת, תגיד מה הכיוון, אתה תקבל את המשכורת שלך בסוף החודש, אני לא".
לדבריו, הרעיון די פשוט בבסיסו. "קומץ אנשים הקימו מדינה, והחליטו שהיא תהיה דמוקרטית, ושהם יבחרו את האנשים הכי טובים לנהל אותה. זה שמבין בכלכלה וזה שמבין בחקלאות וזה שמבין בתחבורה. לצערי הכלל הזה לא מתקיים היום, ואנחנו הפכנו להיות הנתינים שלהם, במקום שהם יהיו הנתינים שלנו, שיעבדו בשבילנו. בני זונות, אנחנו משלמים לכם את המשכורת. אם היית מנכ"ל של חברה ולא מספק את הסחורה, היה מגיע הבעלים ומפטר אותך, לא? אתם לא סיפקתם את הסחורה, תלכו הביתה. השינוי הזה הוא חובתנו האזרחית, זה חוצה מפלגות. אסור לנו להישאר עם ההנהגה הזאת, בשביל הילדים ובשביל שהמסכנים האלה שנטבחו שם לא יהיו היחידים שישלמו את המחיר. אסור. אוי ואבוי לנו".