מלחמת חרבות ברזל: תומר אגאי קם מ"השבעה" והחליט להדליק את סנטה קתרינה

כמו כולנו, גם תומר אגאי ניצל את ימיה הראשונים של המלחמה להתכנסות פנימית. מסעדת סנטה קתרינה שלו סגרה דלתות כמובן, והוא מצא את עצמו נודד במחשבות, אך גם באופן הכי פיזי שאפשר, בין כוחות הביטחון ועם ישראל כולו, הקהילה והמשפחה.

רגעי האימה של אור יוסף | עוגיות ההצלה של רחל מאופקים | איזה אוכל מנחם את הישראלים עכשיו? | כשאייל שני ביקש לסייע ליולדות בעזה | גם במבה, גם מים: פיקוד העורף הלחיץ את ישראל | כן, על מדים: גם אסף גרניט גויס למילואים | מה יש בתוך מנת קרב של חיילי צה"ל? | הכוכבת שנכנסה לראשונה לממ"ד | "בני ז***ת, יש מישהו בבית?": קלארו חוזרת עם דמעות בעיניים

היו בישולי שטח ותרומות מזון וארוחות. ברור שהיו. אך שעון החול הזה קיבל על עצמו מהר מאוד גם מחוגים כלכליים. אגאי החל להסתובב בעיר, ניסה למדוד דופק ובעיקר חפר בתוך תוכו. התהליך הזה לא הוליד הרבה תשובות טובות.

עד שהגיעה מואנה.

גיבורת הדיסני מפולינזיה הקדומה סיפקה בשבע השנים האחרונות השראה לאינספור ילדות ברחבי העולם, ועכשיו היא יכולה לסמן על משוטיה גם שף ישראלי. אגאי צוחק. הוא בסך הכול רצה להעביר קצת זמן איכות עם הבת שלו בבית, ופתאום זכה לטיפול אנימציה פסיכולוגי עמוק. תהיה מי שאתה, כמובן, אבל גם כוחה של הקהילה, משקולות הפחד והחששות, והאנרגיה האדירה שיש ליחיד לשנות את סביבתו, ולהשפיע עליה. לאט-לאט, ואז הכי מהר שיש.

"רצח חפים מפשע, ישראלים או פלסטינים, כואב לי באותה מידה" | מגן דוד גדול, לב ענק: עידן חבסוב לא עוצר בחלות | חרם ערבי על החומוסיה המפורסמת?! הישראלים הגיבו, בגדול | "אם מישהו יפגע בילדים שלי, אני פאקינג אהרוג אותו" | ב-1973 העוגיות האלה הצילו את ישראל. עכשיו הן חוזרות

"הבנתי שהמסעדה קוראת לי, שאני לא יכול להשאיר אותה סגורה", הסביר, "אני צריך את הדבר הזה בתוך החיים שלי, אחרת אין לי זהות, וככל שהימים עוברים אני מאבד את הזהות שלי. וזה לא כיף, אני אוהב את הזהות הזאת. זה מי שאני".

אגאי הסתובב בתל אביב של לפני החזרה לשגרה מתוחה, ולא הבין מה הוא רואה, ואיך אפשר להכיל את זה. "אני עומד על המפגש של הר סיני ואלנבי, ושומע שקט של שבת בבוקר. אין רעש של מסחר. זה מוזר", שיחזר, "המשכתי לבסטה, וזה הרגיש לי כמו שבעה. מגיע האיש של הדגים ומקבל חיבוק, אסף דוקטור מצטרף ומספר על מסעדה שנראית כמו מפעל הזנה. אתה רואה שאתה לא לבד, שכולם איתך, ומבין שאי אפשר להמשיך ככה".

בעתיד הוא יהיה בטופ של ישראל. בינתיים הוא "בצפון הרחוק" | ממשיכים לנגן, גם על הטיטאניק: TYO לא עוצרת | "יש לי בן שם בעזה, על מה בדיוק הוא נלחם?" | גל גולן כבר הפסיד שעה לשעון חורף. הוא לא מוכן להפסיד גם לטילים | כך הפך האבטיח לסמל של דגל פלסטין | "הייתי בהלם ולא הפסקתי לבכות. אבל לא בשבילי, בשביל היהודים" | השעה הכי שמחה בעיר. עדיין

הוא לקח עוד כמה ימים ובנה מודל חזרה שהופך את ערב הקאמבק של סנטה קתרינה מהקורונה לפני כשלוש שנים וחצי למשחק. "זה לא להכניס מפתח לדלת, צריך לקחת החלטות בלי הפסקה. זה סיפור שלם, ובשביל לספר אותו כמו שצריך מצאתי את עצמי עובד כמו טבח בן 17".

הסיפור הזה הוא במידה רבה חזרה לשורשים, ולנקודת הבסיס שהפכה את סנטה קתרינה לאחת המסעדות האהובות בעיר. הסיפור הזה הוא, בתמצית, אש.

"התאמתי את התפריט, החזרתי להיטים שלנו מהעבר, והלכתי על אוכל כיפי ומנחם - הפיצות שלנו, קובנייה, סביצ'ה ירוקים, מינוט סטייק, תבשיל קציצות דגים שיהיה למזוג ככה בצלחות, פריקסה", הסביר אגאי, "אני ועוד טבח על הבישולים, מנהל משמרת וברמן. זהו. זאת לא המסעדה האמיתית, אבל זה הבית שלי ואני מדליק אותו לאט-לאט. אנחנו חייבים להדליק. לקנות ירקות ולהדליק את הירקן, שידליק בתורו את החקלאי, והלאה והלאה והלאה, לכולם".

הימים שחלפו, עד הפתיחה ואחריה, עשו לו סדר בראש, והוא מצליח לתאר "אליבי" שהיה יכול באותה מידה להיות מניפסט מסעדנות בישראל 2023.

"קודם כל, זה אני. אגואיסטי, נכון. כן כסף לא כסף, המסעדה צריכה אותי ואני צריך אותה", פתח, "אחר כך, יש כאן עניין תרבותי. שליחות לאנשים שמנהלים את העיר הזאת. מסעדה שבן אדם בא אליה, שותה כוס יין מול האש של הטאבון ומקבל בתמורה קצת כיף. שיחזרו לחייך, ולהתנהל בצורה נורמלית".

לבסוף, מגיעה גם השורה התחתונה הכואבת. "מצטער, אבל אני חייב את הכסף. המסעדה מתרסקת, עוד שבועיים-שלושה והיא הייתה גמורה. זה מחזור מאוד גדול ורווח מאוד קטן. כל יום שלא נפתח זה עשרות אלפי שקלים שחסרים ואני משלים מהכיס שלי. זה כואב, אבל הכול ממשיך לעבוד".

הוא רואה על הפרצופים אנשים שרוצים לצאת ולהתאוורר. "נהייתה שגרה של כמה טילים ביום. כולם בבית אבלים וכואבים וגם אני כואב נורא, אבל אני לא יכול לשבת בבית ולבכות. בן אדם בסוף בסך הכול רוצה לבוא לפגוש בן אדם אחר. זאת לא מסיבה, רק שתי כוסות יין שנפגשות ויוצרות יחד איזה סרט חדש, משהו שלא שייך לעולם ולמציאות האלה".

וכך, הוא מנסה להוביל. "התחושה שלי היא שכל המצב רוח הזה קורא לעולם התרבות שלנו לעזרה. זה אנחנו. אנחנו נפתח והקמארי יפתח ומוזיאון ישראל יפתח, ופתאום נחזור לחייך, ותשמע ממישהו שהיה פה ונהנה. זאת השליחות שלי בעולם. שתגיד שיש משהו בקצה המנהרה, נקודה קטנה של אור".