פרוג ושות': המסע הארוך להחזרת השליטה בחיים, שעה שמחה אחת בכל פעם

הפינה הצבעונית שממסגרת כבר שש שנים את פרוג ושות' ברמת גן יודעת מצוין איך להסיח את הדעת, ולשפוך עליך גירויים. יש שם ירוק ככל שאפשר לנהל צמחייה על העליות החדות של ציר ארלוזורוב, רחבה חיצונית גדולה מספיק והומה מספיק בשביל שתעיף אליה מבט בכל פעם שאתה לוקח את הסיבוב וגם את הסאונד הכי נעים בטבע האורבני - זה של כוסות שנפגשות, ודיבורים שנפגשים.

רגעי האימה של אור יוסף | עוגיות ההצלה של רחל מאופקים | איזה אוכל מנחם את הישראלים עכשיו? | כשאייל שני ביקש לסייע ליולדות בעזה | גם במבה, גם מים: פיקוד העורף הלחיץ את ישראל | כן, על מדים: גם אסף גרניט גויס למילואים | מה יש בתוך מנת קרב של חיילי צה"ל? | הכוכבת שנכנסה לראשונה לממ"ד | "בני ז***ת, יש מישהו בבית?": קלארו חוזרת עם דמעות בעיניים

כל זה תקף עדיין, וביתר שאת, גם מאז מתקפת הטרור הרצחנית בדרום הארץ. האוכל צבעוני וכיפי, קוקטיילים עדיין מתערבבים ובירה עדיין נמזגת. אפילו האורות, בניגוד להרבה מאוד מקומות אחרים, מכוונים נכון וחם.

ובצד, בין הפרוזדור הצר שמוביל לשירותים ובין הבר הפנימי הגדול, שלט אחד מאולתר שנתלה על חלון השירות במטבח מספר את רוב הסיפור, של המקום ושלנו. "במקרה של אזעקה - לוודא שאין כלום בתנורים". סימן קריאה. על השלט וגם על החיים.

פרוג נפתח בסוף 2016 כחלק ממהלך שחייב להיות מוגדר ומתועדף כמשימה לאומית, לא פחות - חיי לילה, או חיים בכלל, ברמת גן רבתי. באותה תקופה התחרות הייתה בעיקר בר שכונתי אחר, במרכז רחוב ביאליק (עדיין הרחוב הטוב בארץ, תודה ששאלתם). כעת, התמהיל מגוון הרבה יותר, כמעט מתפקע מאפשרויות. במובן הזה, פרוג ושות' לא הקדימו את המאוחר. הם פשוט משכו אותו באוזן ובישרו על הגעתו לכל מי שרצה לשמוע. ורצו.

"רצח חפים מפשע, ישראלים או פלסטינים, כואב לי באותה מידה" | מגן דוד גדול, לב ענק: עידן חבסוב לא עוצר בחלות | חרם ערבי על החומוסיה המפורסמת?! הישראלים הגיבו, בגדול | "אם מישהו יפגע בילדים שלי, אני פאקינג אהרוג אותו" | ב-1973 העוגיות האלה הצילו את ישראל. עכשיו הן חוזרות

הוא התחיל כמקום ששאף למכנה משותף רחב, אבל הבין מהר מאוד שהאפיל התל-אביבי לא מספיק, ושהלקוחות לא מתרשמים בקלות רק בגלל שהם גרים 8 דקות מרון חולדאי. "ירינו לכל הכיוונים כל הזמן. בראנץ' בסופי שבוע ושישי יווני ומה לא", סיפר בן שרון, אחד מחמישה שותפים (רועי גיורא, תומר גרינוולד, תומר פינקלשטיין ולוטן חביב) בקבוצת "שולה בחצר" שכוללת גם את "שולה בחצר" כמובן בכפר אז"ר, את פיצריות "פאצה" בגבעתיים ובהרצליה, ואת קפה מלבן בגבעתיים, "החודשים הראשונים היו רצף של ניסיונות. עד שפגענו".

השבת הארורה ההיא תפסה אותו עם אשתו והילד בצימר בצפון, ונסיעה זריזה מאוד למרכז הפגישה אותו עם השותפים. "לא היינו צריכים לדבר בכלל ולקבוע. הגענו כולנו, ישבנו, חילקנו משימות ויצאנו לדרך. ההלם הוא כזה חזק והאבל הוא כזה חזק שלא ידענו בדיוק איך להתמודד, אבל לא היינו מוכנים לתת לעצמנו להישאב לדבר הזה", סיפר.

בעתיד הוא יהיה בטופ של ישראל. בינתיים הוא "בצפון הרחוק" | ממשיכים לנגן, גם על הטיטאניק: TYO לא עוצרת | "יש לי בן שם בעזה, על מה בדיוק הוא נלחם?" | גל גולן כבר הפסיד שעה לשעון חורף. הוא לא מוכן להפסיד גם לטילים | כך הפך האבטיח לסמל של דגל פלסטין | "הייתי בהלם ולא הפסקתי לבכות. אבל לא בשבילי, בשביל היהודים"

הוא משתדל לשמור על שגרת יום ולא להידבק למסך. "יש רגעים שהשיחות האלה מגיעות באופן טבעי, ואנחנו מחזקים אחד את השני ומחזיקים אחד את השני. המצב מורכב מבחינה כלכלית, ומורכב מבחינה מוראלית. המדינה בטראומה. אתה מרגיש את זה גם בקניון ורואה את זה על הפרצופים של האנשים, אז כרגע אנחנו ממוקדים רק בלהשאיר את הראש מעל המים".

הימים הראשונים שלאחר היציאה מההלם כינסו במקומות הקבוצה את עובדיה ("אנשים מדהימים, אחד-אחד"), הרימו מיזם תרומות לכוחות הביטחון ולמפונים, וסיפקו גם מפלט, לפחות רגעי ונקודתי, מהכותרות. "הצוות שלנו יודע לארח, לא רק לשרת ולמלצר, ורובו שמח על ההזדמנות", הסביר, "זאת גם הייתה דרך לשמר על רוח קהילתית שרצינו להגיע אליה בכל מקרה, למרות שמדובר באמצעים אחרים כמובן".

הרוח הזאת - נעימה ומטומפררת, וגם טבעית לחלוטין, שזה הסוג הטוב ביותר של בריזה - נשמרה גם אחרי שתאי המטען של המשאיות הועמסו. הפתיחה הייתה שקטה, וימיה הראשונים כללו עבודת גרילה מסוימת של כלים חד-פעמיים, קורונה סטייל, אבל כל יום הביא עמו עוד אנשים ועוד לקוחות, והשגרה האומללה הזאת של לחימה ואזעקות הפכה לאט אך בעקביות לאומללה מעט פחות.

עוזרת כמובן אחת השעות השמחות המשתלמות בגוש דן, שלא ניצלה את ההזדמנות והמשיכה להפגין נדיבות, ועוזרים גם כל הדברים האלו ששרון מדבר עליהם. "כשבן אדם מתיישב אצלך, אתה לא שואל אותו אם הוא ראה חדשות", תיאר, אלא פשוט משתדל לתת לו שעה-שעתיים של שגרה, ולהראות לו שהשליטה טיפה חוזרת לחייו".

בסופו של דבר, סיכם, "כולנו מרגישים שמישהו לקח לנו את השליטה הזאת וכולנו מכירים מישהו שנפגע מהאירוע הנוראי הזה. אז לרגע אחד של בריחה אנחנו שואפים, וזה בסדר, זה מקום שינקה אותנו קצת מהדבר השחור הזה. אין לנו ברירה, ללכת מפה לא נלך".