גלריית הפסלים והציורים שמחוץ למסעדת פופ אנד פופ מחלקת את העולם בחצות היום לאלה שיש להם ולאלה שיש להם מעט פחות. זמן, כמובן.
הספות הארוכות עוטפות את החלל שבקומה ה-14 כמעט מכל עבריו, מושיבות לרגע את הממתינים לאיסוף ואת המחכים לכניסה, ומארחות אותם עם מיקי מאוס נוטף נזילות צבע שחור, למשל, עם חיבוק כוחני אך מחויך של מרילין מונרו ובטי בופ וגם עם פסל ענקי, סגול עמוק וניאוני במפגיע, של ארנב. הארנב מדוני דארקו, אם אני מבין נכון.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
יכול להיות שהאולם הזה מרגיש אחרת אחרי שקיעת השמש. יכול להיות גם שעדיף "לדבר" איתו כשהראש לא לגמרי צלול, או כשהגוף לא מוכרח להתיישב חזרה בעבודה בעוד חצי שעה, אבל התפרצות הצבעים הזאת, על כל גווניה, היא בבירור פופ אנד פופ. יש מקומות גרועים יותר לחכות בהם לטייק-אווי של צהריים. רובם, בעצם.
מחוץ לקופסה, בתוך הקופסה. שניצל של פופ אנד פופ
דיל הצהריים החדש יחסית של המסעדה הוא לא *במקום*, אלא לגמרי *בנוסף*, ונוצר כדי לתת מענה לקהל שלא יכול להתיישב כעת לעסקית מתארכת ומתמשכת ומפנקת בפנים, ובכל זאת רוצה משהו חם, וטוב, ושל שחף שבתאי. אפשר להאשים אותו?
המשהו הזה הוא תפריט "לאנץ' בוקס". כשמו כן הוא - קופסאות אוכל שניתן להזמין ולאסוף, במחירים שפעם היה נהוג לכנות כמצחיקים, והיום הם עדיין מצחיקים, אבל עם קורטוב-לוואי של עצבים על כמה שגובים ממך במקומות אחרים. כמעט בכולם, למעשה.
התפריט קטן, מהודק ומושחז לחדות מבורכת - כמעט ההיפך מהרוח הצבעונית המוגזמת בכוונה של מסעדת-האם. יש כאן שש אופציות סגורות, כל אחת קופסה בפני עצמה, על חלבוניה ותוספותיה ורטביה וכל תוספי הטעם שלה, ועם סלט-צד ופרוסה עבה של ספק לחם ספק חלה ספק בריוש. כל האופציות נכונות, רכות וחמימות.
יש כאן פפר צ'יקן (נתחי עוף מוקפצים בפלפל סאקה, תפוחי אדמה ואורז, 58 שקלים), "תאי אדום" (גריל פרגית, קוקוס, דקלים, תפוחי אדמה, בזיליקום, חציל ואורז, 58 שקלים), "שניצל טאיוואן" (פרגית שניצל, אבקת עראייס, קולסאו פלפלת, צנונית, 58 שקלים), "צ'אנטבון אסאדו" (בקר מפורק בבישול ארוך, 13 תבלינים, עגבניות, כוסברה, קוקוס ואורז, 64 שקלים), סלמון דאשי כרישה (נתחי סלמון בתנור אבן, כרישה, תפוחי אדמה, נענע ואורז, 68 שקלים) ו"נודלס דאליין" (נתחי פילה, יקיטורי, ג'ינג'ר, צ'ילי, שימאג'י נודלס, 68 שקלים).
הקופסאות, בהינדוס מלבני עמוק יחסית, בנויות באופן אופטימלי לאיסוף ופתיחה מהירה. אם המעליות היו איטיות יותר, סביר שהייתם מניחים לאיפוק ולתירבות בצד ומתחילים את הלאנץ' כבר בירידה. אם הלובי של המגדלים היה מעודד פיקניקים מאולתרים, סביר שהוא היה מתרחש בקומת הקרקע. במקום זה, פשוט יוצאים לשמש, חוצים את הכביש הקטן ועוברים לכיכר גבעון החמודה (או חוזרים למשרד ואוכלים על המקלדת, כמו שכולנו שונאים לעשות וכולנו עושים עדיין לפחות שלוש פעמים בשבוע משום מה).
לבד מלוגיסטיקה, הקופסאות מאורגנות הגיונית ותבונית גם מבחינת אוכל. הכול בפנים, אחד ליד השני, מתחיל להתערבב עם האיסוף, אבל לא בבלגן, להיפך - כמו שהוא אמור, כמו שכיוון המשורר ש. שבתאי.
הקופסה השנייה, זאת עם הסלט, מחכה פריכה וטרייה לרוטב שמגיע בצד ומוסיף לעלים הירוקים ולפיצוחים קיק חמוץ אך מאוזן, סמיך במידה וקליל במידה. הלחם (חלה, בטוח חלה) מחכה בצד עם ידע מוקדם ומבוסס על עובדות החיים. בתחילה אתם לא מבינים למה צריך אותו. עד סוף הארוחה הוא מותיר אחריו רק שקית נייר חומה, ריקה, שתספר על מורשתו הפחמימתית.
האוכל, בכלליות וגם באופן הכי פרטני שיש, מצוין. הטעמים של שבתאי פה, והדמיון למנות הצלחת של פופ אנד פופ כמובן מובהק. זה אותו מטבח, בואו, ולכן גם אותן מנות. יכול להיות שהגודל מעודכן בכפוף לדיל, אבל אני בספק אם יש כאן הבדל משמעותי, ובכל מקרה קופסה אחת תסדר אתכם היטב לצהריים, וגם לשעות האלה של אחרי הלאנץ', אלה שבהן יותר מדי עובדים במשק הישראלי מעבירים בחרטות ובתהיות "למה אכלתי כל כך הרבה" שכאלה.
הפפר צ'יקן היא מנת עוף מוקפץ קצת יותר מושקעת, עם נתחים בינוניים בגודלם ועסיסיים בטעמם שקיבלו מקלחת דביקה עם ספייס שהקפיד להישאר מתחת לרף החריף באמת. תפוחי האדמה והאורז שמחים להשתתף גם הם במסיבת הנוזלים הזאת, ולהשלים מנת צהריים שמרפררת לקלאסיקה.
"שניצל טאיוואן" מנגן באותה תזמורת, ועם אותה כוונה. נתח לא דק מדי ולא עבה מדי, שחום ומצופה כהלכה, מתובל היטב, ועם אורז מצוין שמתערבב מדי כניסת מזלג בקולסלאו הכיפי.
שתי המנות הללו, אגב, עולות 88 שקלים בתוך המסעדה (אך גם הן כחלק מדיל צהריים שמוסיף פנימה ראשונה באותו מחיר) - שלושים שקלים יותר מהקופסה, ובכל מקרה שתי אפשרויות הוגנות ומעט נדירות במקומותינו.
"צ'אנטבון אסאדו" הייתה הקופסה השלישית שנפתחה, ובה בשר עז טעם, רך ומפורק כמו שהאל כיוון אותו להיות, ועם פלטפורמת בניית כף אידיאלית - פעם עם אורז ועלים ירוקים, פעם עם שעועית ירוקה וצנוניות דקיקות, פעם רק אסאדו שמנוני ומחמם. מעולה.
סלמון דאשי כרישה סיפק שני נתחים עבים של דג שקיבל מכת חום אך הצליח לשרוד אותה בהצלחה ולהישאר חיוני ועם רף אנרגטי גבוה. קצת תפוחי אדמה, עוד אורז וירקות, פה ושם פולי סויה ירוקים, והנה ארוחת צהריים שכולם שמחים לקבל, במחיר שכבר אין כמוהו פה כבר שנים.
כמעט מדהים, ובטח בלתי צפוי, להתייחס לפופ אנד פופ כמסעדה שמבליטה מחירים ומדברת על ווליו פור מאני. כרטיס הכניסה שלה לחיינו, כזכור, צעק ארמאני קאזה והפנה את כל שאלות התמחור לנוף מהמרפסת שבאמצע הקומה, והקהל המקומי-גלובלי עשה את היתר כדי לבנות תדמית מעט מרוחקת, אולי אפילו מנותקת.
השנים עברו, עם זאת, והזמן חשף לאט-לאט כיצד תדמיות נשברות וקלישאות שנכתבו מרחוק אינן עומדות עוד במבחן האמיתי - זה של הטעם. נכון, זאת לא מסעדת פועלים, ו-2,000 המ"ר של המתחם בכל זאת דורשים קצת אקסטרווגנזה, אבל כל היופי הוא לרצות גם וגם, ולדעת לעשות את זה.
בגלל כל אלה, אל תסתנוורו מהסינוור - 14 קומות למטה יש מלכודות "עממיות" ומזללות "אותנטיות" שייקחו מכם הרבה על פחות. לכם מגיע דיל טוב יותר. בקופסה.
לאנץ' בוקס במסעדת פופ אנד פופ, שני-חמישי 11:001-6:00, איסוף מהקומה ה-14 של הבניין הדרומי במגדלי הארבעה, הארבעה 28, תל אביב, 03-759-5000