שחף שבתאי מסרב להגיד שהוא מתרגש. מבחינתו זה קצת חסר טעם וחסר רגישות, ובוודאי לא מסתדר עם המצב והאווירה הכללית. גם אם המצב והאווירה - והכול בעצם - מתרחש ברחוב, 14 קומות למטה. התרגשות, מבחינתו, היא התרגשות טובה, שמחה, התלהבות. הוא לא שם, והוא יודע שאף אחד לא שם.
כהרגלו, הוא מסתובב במהירות בחלל הענקי של פופ אנד פופ, קופץ ממקום למקום ומתקשה להתיישב לשולחן גם כשמכשיר ההקלטה כבר התחיל לעבוד. אנחנו נפגשים כשהמסעדה עדיין ריקה, יומיים לפני חזרתה לחיים אחרי שבועות היעדרות טבעית ומובנת, אבל הוא מוצא מה לעשות. תמיד הוא מוצא.
שבועות הסגירה הובילו אותו הביתה, לקיבוץ עמיעד בצפון. גם שם, כמובן, הוא מצא. יישובים שלמים שלא חשבו לשים שומר בפתחם התעוררו לשבת ההיא מבוהלים, בטוחים שהם הבאים בתור, והחלו להיערך.
"הייתי אמור לבשל באותו יום להופעה של ברונו מארס, אלפיים איש בגולדן רינג", שיחזר, "אז העברנו את כל האוכל כמובן למי שצריך, כדי שנוכל לעזור, ומצאתי את עצמי עולה לקיבוץ. היה תוהו ובוהו, הרגשה קשה של אדם לאדם זאב, אבל הצלחנו להרכיב כיתת כוננות בן לילה והתחלנו לשמור".
שבתאי, יוצא שייטת 13, חזר לימים הטובים של לילות ללא שינה ותרגילי כשירות, אבל גילה מהר מאוד שהברכיים שלו "לא שמישות" יותר. "רציתי להתגייס ליחידה שלי, אבל אפילו לבישול לא לקחו אותי", הוא צוחק, "אז עשיתי מה שאפשר".
האפשר הזה היה המון. "המטעים היו מלאים בפרי, עובדים עזבו כמובן וקבלנים פחדו לבוא, ופתאום הטנקים מתחילים לעלות כמו משוגעים, הורסים מטעים, מפוצצים צינורות השקייה", סיפר, "היו ימים ארוכים של דאגה לבית, שמירות עד ארבע בבוקר, ומשם ישר לקטיף. אין מה לעשות, התפוחים על העצים הרי, וצריך לדאוג לטפטפות ולטפל בעצים. זה אולי הדברים הכי קטנים לאור החדשות, אבל שהעצים ימשיכו לחיות, חייבים לשמור עליהם. כל עץ זה נכס".
הוא סיים את ימי העבודה האלה ברחצה בבריכות הטבע הסמוכות לקיבוץ, חוזר לילדות עם המים, ועם רעש הפגזים. "אני זוכר את הקטיושות, את הצבא עוצר בקיבוץ וממשיך ללבנון. אצלנו זו דרך חיים, עם המלחמה. אין מה לעשות. רק דבר אחד אני לא מבין - איך יכול להיות שנכנסת משאית ומורידה שוקו ליד הצרכניה, ואף אחד לא גונב אותו היום? איפה מעשי הקונדס? כיתת אלון של פעם בחיים לא הייתה נותנת לזה לקרות".
חשיפה לצפון. שבתאי ובן נתן
הדואליות הזאת - חריקת שיניים ועבודה קשה לנוכח המצב, לצד חיוך שלא יורד מהפנים - היא הטיקט של שבתאי, אבל החיוך הזה יכול להיות גם מריר. בתו האנגליה רואה דגלי פלסטין מול הבית בלסטרשייר, מסעדותיו בסין נערכות לסוף השנה בפול-ווליום הרגיל והשמח שלהן, וכאן הוא תוהה איפה הניצחון, ומה קרה לנו.
"אנחנו מדינה שעפה על עכשיו ומהר, אוהבים פופ-אפים ומפגשים וקצרצרים כאלה. רק במלחמות הפסקנו לאהוב את זה", הדגיש, "הכול מתארך, הכול תקוע, ומישהו בסוף מודיע לכולם שהחלטנו לצאת, ושניצחנו. זה מה שיהיה גם עכשיו, אתה תראה".
לידו, מהנהן עופר בן נתן, השף-קונדיטור שאחראי לקינוחי ומאפי המסעדה ומי שעומד מאחורי פופ אנד פופ בייקרי, שגם דלתותיה נפתחו רק לאחרונה, היישר לטירופי חנוכה.
"הבניין היה ריק כמעט לגמרי בתקופה הזאת", שיחזר, "היינו פה, ניסיתי, באתי כמה פעמים. היה קשה לראות מה הולך פה ולא הייתה הצדקה באמת, אבל אם העיר נפתחה, הגיע גם הזמן שלנו".
הוא העביר את הימים האלה, ומעביר גם את הימים הנוכחיים, בדאגה - שילוב משותף לכולם של עצב אינספוי ותקוות קטנות. "קשה לחזור, ואני לא מרוכז. חברים שלי במילואים ואח שלי במילואים. זה משמח אותי כמובן, אבל זה גם כבד מאוד. הראש שלי לא פה. הוא קצת פה, וקצת בחזית".
בן נתן, צפוני אף יותר משבתאי, גדל במושב בית הלל שבאצבע הגליל. "הכול כאן ממש על הגדר, וכבר בהתחלה פינו את כל היישוב, ואת המשפחה שלי", תיאר, "הייתי שם כמה פעמים מאז, וזה נראה כמו מחנה צבאי לכל דבר. הכיכר שלנו, למשל, שוטחה עם שופל צבאי בשביל לעשות מקום לנגמ"ש. זה לא נעים, בלשון המעטה".
הוא זוכר היטב את מלחמת לבנון השנייה, וזוכר גם תעתועי מקלטים מהילדות הרחוקה יותר. כך, לוו הביקורים הללו בבהלה, ברעש עצום, בריצות למחסה ובהבנה שהמטעים הסמוכים מאכלסים כעת סוללת כיפת ברזל. "אני לא יודע איך אפשר לחזור לשם ככה", קבע.
יומיים אחר כך, הבייקרי מוכנה, וכך גם מסעדת האם למעלה. אף אחת מהן לא חוגגת את עצמה כרגיל, אבל שתיהן מנסות למצוא איזון בין מאפים מוטרפים ואבק קרבות, בין שואו האוכל למופע הכאב, מה שקורה למטה ומה שרואים מהמרפסת.
"פופ אנד פופ שונה מהרבה מסעדות בעיר הזאת, בעיקר בגלל העוצמות שלה", תיאר שבתאי, "יש כאן אולם אירועים ובר ובייקרי ומסעדה, והכול ביחד מדבר אחד עם השני. בשביל להחזיר מכונה כזאת לעבודה צריך שיקרו הרבה דברים מסביב, אז לקח לנו קצת זמן. החלטנו להניע, וברגע שזה זז - זה זז חזק".
החזרה הזאת לוותה בהמון לבטים, והרבה שינויים. "היה לנו תפריט חורף שלא הספקנו להתחיל לעשות אפילו, וכל יום הזזנו משהו כי לא ידענו מה יעבוד ואיך אנשים ירצו. שרינג או לא שרינג? יתכנסו לתוך הצלחת שלהם או שבכל זאת ישמחו לחלוק?".
בסוף, סוכם על "תפריט געגוע", שעיקרו מנות שסיפקו זכרונות טובים, ואוכל שהסועדים רוצים לחזור אליו. או כמו ששבתאי מתמצת, "לתת חיוך לאנשים, ולהחזיר להם, ולך, קצת מהיציבות והשפיות של החיים".
זה בא לידי ביטוי בפופ אנד רול כמובן, אחת ממנות הדגל של המסעדה, המשלבת טונה וסלמון ורוטב מתקתק וסמיך, אבל גם בסשימי עם מיסו יוזו ובטרטר עדין של לוקוס וסרירצ'ה תפוחי עץ.
אחר כך יבואו כפות של שרימפס וקרם דאשי, סיגרים עם קונפי ברווז על פולנטת תירס ופפר צ'יקן מיתולוגי למדי. החיוך ייפתח, ויתחיל להתרחב.
מסביב תמהיל גילאים אידיאלי למדי, שמגיע גם בשביל האוכל וגם בשביל הסטורי רווי גורדי השחקים. מקונג סלט ונתיבי איילון, אסאדו סינגפור ודרך השלום, טרטר בקר קפה ועיר האורות. הנוף מרהיב, הצלחות מרהיבות, החגיגה חוזרת. וזה עוד לפני הקינוח(ים).
האיזון המורכב הזה הושג באותו ערב פתיחה גם בעזרת סיפורים שאין לתאר אלא כאגדות, סיפורי מורשת וגבורה. נעם אור בן ה-17, למשל, שחזר משבי חמאס וביקש להגשים חלום ישן ולהגיע לאכול פה.
שבתאי נפגש איתו עוד לפני הסרוויס, וכל ה"אני לא מתרגש" פינה את עצמו מהר ל"אני הכי מתרגש שאפשר". ובצדק. "אנחנו עם מדהים, כל כך הרבה אנשים התגייסו לעזור והכול מתערבב בהכול", תיאר, "גם לנו יש אחריות מסוימת - להישאר מחוברים ולזכור את הרגש".
אחר כך, כשהכול נרגע קצת, ההמולה סביב השולחן העגול של נעם וחבריו שוכחת, ומה שרואים זה בעיקר בני נוער מעלים עשן מהטלפון כמו כל בני גילם, ולא מפסיקים לצחוק. פופ ופופ, והנה חוזר החיוך.
פופ אנד פופ, הארבעה 28 (הבניין הדרומי של מגדלי הארבעה), קומה 14, תל אביב, 03-7595000