נדיר מאוד שהדבר הראשון ששופכים עליך אחרי שנכנסת למסעדה הוא שעשית טעות. לרוב נותנים לך להתמקם, מרככים את האוויר עם קצת וולקאם וחיוכים, מאפשרים תקופת הסתגלות, ומשהו לשתות. המומחים האמיתיים אפילו מפרגנים לך עם הסכמה טוטאלית לאורך הערב. מה שתגיד תופס. בכל זאת זה עניינך, ולא כולם צריכים עצה, המלצה או תובנה.
חגיגת בראנץ' שכבר בקושי רואים בתוך תל אביב
ארוחת בוקר שכבר לא רואים כאן, במקום שכבר לא רואים כאן
מעט מקומות יודעים לעשות לילה ובוקר. הבראנץ' הזה הוא הוכחה שאפשר
שוק הכרמל ושוק לוינסקי נפגשו לדייט לוהט. הבראנץ' הזה הוא ילד האהבה שלהם
נדיר מאוד שהדבר הראשון שאתה שומע בכניסה הוא שעשית טעות. זה נאמר בחיוך מתנצל, כמובן, בכל זאת שירות פצצה, אבל העיניים מנוסות והצלקות אמיתיות. זאת לא סתם טעות, אתה מבין בין השורות. אם תשב כמו שאתה תמיד יושב - בפינה של הבר, ימין שלך ושמאל שלה - אתה יוצר לך, לה, למטבח ולכל מי שמסביב בעיה.
נדיר מאוד שזה מה שאתה שומע, ועוד בעמידה, לפני שהתיישבת. נדיר, אבל במקרה של בראנץ' סוף השבוע במסעדת פופ אנד פופ - הכי מוצדק שיש.
שולחן ערוך, שולחן ארוך. פופ אנד פופ
מגרש המשחקים הגבוה של פופ אנד פופ ושחף שבתאי - וגבוה זה לא רק בעיצוב ובכוונות, גבוה זה מילולי כמו הקומה ה-14 של מגדלי חג'ג' ברחוב הארבעה בתל אביב - מתפרס על פני מבוך ענקי של מסדרונות נסתרים ודלתות שנפתחות יש מאין.
הוא כולל, בין היתר, חדר פרטי לארוחות חגיגיות שדורשות פרטיות (וחגיגות), חלל אירועים וכנסים שהנוף הפנורמי שלו לא יכול להיכנס לעדשה אחת, רחבה ככל שתהיה, בר שמתחיל להתניע רק אחרי שהשמש חולפת על פני המרפסת ואת עוגן האפייה שמשרת את הבייקרי המצוינת שלהם בקומת הקרקע, ועושה איתו היי-פייב כדי להשלים כמעט יממה שלמה של פעילות מרובת חזיתות טעימות.
ובתוך כל זה - באמצע ממש, אבל כחלק אינטגרלי מהפסיפס - המסעדה שסביבה הכול קורה, וששום דבר לא קורה באמת בלעדיה.
פופ אנד פופ (או Pop & Pope, אם אתם בעניין של אותיות לועזיות) נפתחה ממש מעט לפני הקורונה, עצרה יחד עם כולם לחשיבה מתודית על עתיד העולם, וחזרה כמו לווין שיגור קולינרי מונחה מטרה.
הדיבורים מהפתיחה על השקעת המיליונים והעיצוב של בית ארמני עדיין מהדהדים ברקע את קבלותיהם, אבל כמו כל יצור תבוני ובוגר, הפוקוס עבר לאיטו למה שבאמת חשוב, ולמה שבלעדיו שום עיצוב ושום מיליונים לא יעזרו. האוכל, כמובן.
שבתאי, דמות מרתקת שמומלץ לנהל איתה שיחה בכל מקרה (אבל עדיף לנהל את השיחה הזאת רק אחרי אישור שאתם בכושר אירובי גבוה), זז בעולם בקצב של נוסע מתמיד, ועוצר רק כדי לבשל. שנגחאי? תל אביב? זה לא באמת משנה כשהמסעדה משדרת בינלאומיות מובהקת שכזאת, וכשהאוכל מציב רגל אחת פה ורגל אחת שם ומתחיל לרקוד ככה בלי למעוד לרגע.
בערב, הוא מספר, מתעטפת המסעדה בשמלה נוצצת ומסיבתית יותר, מכתבת את האוכל בדיוק למיקוד הזה ומשתדלת לספק חווית מועדון סגור-פתוח טואלית, אך עדינה במורכבותה. צהרי שבת, עם זאת, הם סיפור שונה כמעט לגמרי. עדיין נוצץ, אבל המסיבה השמחה מורידה לא מעט בבסים, ומפצה בכל האוכל שראתה העין האנושית.
הדיל כאן פשוט שבפשוטים - 180 שקלים ייתנו לך עיקרית לבחירה, ופתיחת שולחן שיכולה הייתה להחזיק שלושה בראנצ'ים שונים לבדה (ויש גם דיל מתחת לשולחן חצי סודי חצי בקריצה של רק הראשונות, שהזכיר לנו מאוד את אותו דיל מתחת לשולחן חצי סודי חצי בקריצה שהיה בארוחת סוף השבוע של מסעדת רפאל, שנעלם מהעולם כשיותר מדי אנשים הבינו שיש גליץ' במערכת) - ומייתר אותך כמעט לחלוטין מהתעסקות תפריטית מייגעת.
אז קוקטייל (מוסקו מיול, בכל זאת צהריים של שבת), ואז מגיע השיטפון. סלסלת מאפים (בורקס גבוה ושמנמנן, מאפה גלילי ירקרק מבפנים והרסני מבחוץ, חלה ובייגל זעתר שמגיעים אף הם עם סלטים ודיפים טעימים) מפוארת שמחייבת אותך לתכנן את הקרב כמו גנרל שיודע שבשלב מסוים קיבתו תצעד עליו, "קולורבי גחלים" עם איולי חריימה ועירית, סשימי דג ים עם סרירצ'ה, אבוקדו ודוריטוס וסלקים עם גבינת עזים, סילאן ופרג מתפצפץ מלמעלה. זה מגש המלצרים הראשון, זהירות.
אחר כך מגיע סלט מלפפונים סיני (עם שום, בצל וקוקוס) שנלקח כלאחר יד ולא יורד מהיד עד שאין יותר מה לקחת, טונה כמהין (עם קרם פרש, עירית ומיסו) בוהקת מטריות, וגם שייטל ואגיו באיולי מיסו שמשחק יפה את משחק האומאמי, ומנצח אותו.
עצירה, קוקטייל (מרטיני יבש, בכל זאת ראשון עוד מעט), יציאה למרפסת, מבט על העיר מלמעלה. ממשיכים.
דים סאם (סינטה, קוקוס, תירס, בזיליקום) עשויים בדיוק מילימטרי, סלמון יקיטורי עם איולי בצל, חסה ובצל מטוגן, וגם הפתעת השלב הזה, בדמות טרטר בקר (עם מיסו חרדל וצ'יפס כרוב) שגררה את הנוכחים לקרב מזלגות עדין לכאורה, ונחוש מאוד בפועל.
זה גם השלב שבו ניגשים אליכם, מתאמים ציפיות, מסרבים לשמוח לאיד על כך שתפסתם שלושת רבעי בר בגלל התעעקשות הנדל"נית שלכם, ותוהים איזה עיקרית תרצו. בהצלחה.
האופציות מגוונות יחסית - תשע במספר, עם מפלט לכל אכלן - ומתמקדות בכל זאת בעולמות הים והיבשה. יש שרימפס דאשי וכרישה, נתחי פילה או צלעות טלה (בתוספת תשלום), פפר צ'יקן ובריסקט וואגיו, וגם ספגטי בר ים, "קסרול ים" עם אותו דג כיפי וציר אוקיינוסי מהודק עד כדי ניגוב יסודי, או לוקוס קארי אדום (גם כן בתוספת תשלום) שמכניס לצלחת עמוקה קפיר ליים, תפוחי אדמה צלויים, חציל קלוי, עגבניות שרי ובזיליקום, ועושה את כל זה בלי לאבד לרגע את היעד.
בסוף, בגלל שבכל זאת סיימתם עכשיו ארוחה צנועה שתיקח אתכם רק עד יום רביעי הבא, יש גם קינוח. ובגלל שמדובר בקונצרט של עופר בן נתן, ההתלבטות היא רק כמה כרטיסים לקחת, ולא חלילה אם לקחת (לקנות, יותר מדויק, 54-68 שקלים). "קוקוס" (טפיוקה, פירות וקולי מנג-פסיפלורה), "שוקולד" (עלי קקאו, גלידת מסקרפונה, פקאן, קרמו ג'נדויה, אספרסו), "גבינה" (עוגת קרם פרש, תותים, ליצ'י, פיסטוק, צנוברים מסוכרים), אתה משתעשע ויודע שהתשובה היא "תירס" (קרם ברולה תירס, פופקורן מקורמל, קרמל קמח תירס, קרם חלב קורנפלקס). יש מיתולוגיות סתם, יש מיתולוגיות שמתרחשות באמת, ויש את זה, קפיצת ראש למעיין הגאונות, לא פחות.
התשובה היא תמיד תירס. פופ אנד פופ
אנשי פופ אנד פופ עדיין מתכתבים עם ימי הפתיחה ההם, ומקיימים אותם כפי שראוי לקיים אותם - הופעות חיות עקביות, אמנות מעוררת שיחה על הקירות, ובעיקר תפיסת עולם שיודעת שהשואו הזה הוא בדיוק השואו שלידו *כן* אפשר, וצריך, וכדאי, לאכול משהו.
הקולאז' הזה קשה מאוד לביצוע, ומצריך הליכה יומיומית על חבל מתוח מעל העיר, גבוה מספיק בשביל שזה יהיה מרגש, נמוך מספיק בשביל לראות מה קורה למי שלא מצליח. אפשר לדמיין איך שבתאי קושר בכל בוקר את קצוות החבל הזה לפינות הקומה ה-14, ויוצא להליכת הירח שלו. בשבת, כשכולם רוצים לרדת ולנוח קצת, הקשר הזה רק מתהדק ומשתפר.
פופ אנד פופ, הארבעה 28 (הבניין הדרומי של מגדלי הארבעה), קומה 14, תל אביב. בראנץ' שבת 12:00-16:00, 03-7595000