מסעדות דיל הדגים, שסיפקו בעבר ארוחה סגורה מראש במחיר מאופק, היו מגניבות כל עוד הדג היה בסדר והסלטים טריים. לא נותרו מהז'אנר הזה הרבה נציגות, וניסיונות חדשים יוצאים גמלוניים.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
את שצ'ופק הקים בשעתו גדי שפי, מפקד השייטת בעבר, ששם המשפחה המקורי של אביו היה זהה. שפי כבר איננו בין החיים, והמסעדה החליפה ידיים, אבל שומרת על הפורמט. פעם היה פה מפוצץ ושמח. קפצנו לראות אם המקום מצליח לשמור על סטנדרט שרלבנטי גם להיום.
הגענו בשישי, הרבה לפני הבום הגדול של הערב. המקום, הנשען על שני חללי חוץ בינוניים בגודלם וחלל פנים קטן, היה מלא כמעט לגמרי. התפריט, כצפוי, כלל אופציות עיקריות בסיסיות מאוד מעולם הדגה, כמה תוספות באגף הראשונות, מז'אנר סביצ'ה וחברים, שבוודאי לא היו לפני שלושים שנה, וכמובן, ערכת סלטים און דה האוס.
הקונספט, שהגיע מהמסעדנות הערבית-ישראלית, נקטע עם תחיית המטבח השאמי המקומי, שהובילה להרמת האיכות. במיטבן היו הערכות הללו טריות ורעננות. השאלה במצבים הללו היא מאלו מהצלוחיות מתחשק לך לבקש עוד, ולא כי אתה רעב. הסתקרנו מאוד מה נקבל בשצ'ופק, והתאכזבנו.
לא המון סלטים, עוד פחות איכות. סלט חסה קטן, עם רוטב גס מאוד. סלט ירקות פצפון, עם ירקות שעמדו זמן רב מדי יחד. סלסה חסרת טאץ', סלק גרוע, טבולה לא טרייה דיה, סלט חצילים סתמי לחלוטין, איקרה גרועה ממש. רק הטחינה הייתה טחינה, לבנה ותקינה, והלחם קרן טריות. ביקשנו תוספות מחלק מהסלטים, כי הגענו רעבים, אבל זה היה שייך לז'אנר ה"לבלוע, לא ללעוס". פתיחה עגומה ממש, בטח לא מתאבנת.
הזמנו גם ארטישוק בגריל (36 שקלים) וסביצ'ה דניס (52).
הארטישוק נצרב חזק מדי, הגיע מחולק לרבעים והיה סר טעם לחלוטין, לצד רוטב טרטר מהסוג שכבר לא מגישים בשום מסעדה. הסביצ'ה הגיע על שמנת חמוצה עם ירקות, בזיליקום ושקדים קלויים והיה מופת של חוסר תשומת לב, או יכולת, או שניהם, של הטבח המתבל במטבח. מנה מיותרת.
הגענו לעיקר - שרימפס וקלמרי פלנצ'ה (119), קבב לוקוס וסלמון (135) ולברק בתנור (139).
לא המון שרימפס וקלמרי היו במנת פירות הים. איכותם לא הייתה מן הגבוהות והטיפול בהם היה מן הנמוכים. קרי, ייבשו אותם, הצמיגו אותם, לא תיבלו אותם עם יד טובה. מנה מבאסת ממש, שאין לי ספק שגם לו קיבלתי אותה פעם מזמן, כשהסטנדרטים כאן היו נמוכים יותר, הייתי מרגיש כך.
במנת קבב הלוקוס-סלמון היו חמש קציצות ויחסית הרבה דג. הטעם? שטוח, תפל, מוסדי. התרגלנו בלא מעט השנים האחרונות לדי הרבה ורסיות חיות ושמחות של קבב דגים. חלקן טעימות יותר, חלקן אולי פחות, אבל הניסיון להחדיר חיים ולהנכיח צביטה, משותף לכולן. כאן, כמו ברוב ככמעט כל הארוחה עד כה, היה חסר מאוד מגע חיות. אלו היו קציצות עייפות וכבויות בטעמן.
היחידה מבין המנות שגירדה, מלמטה ועם מאמץ, את רף הבינוניות הייתה זו של הלברק בתנור בשמן זית, שום ועשבי תיבול. לא שזה היה טעים או מצדיק בדרך כלשהי יציאה מהבית למסעדה, אבל זה לפחות לא היה מבאס.
הבנו את האירוע ודילגנו בנחישות על הקינוחים המוצעים. קיבלנו בשמחה תה נענע און דה האוס, חלק מהמנהג כאן, והותרנו 480 שקלים לשלושה אנשים. 160 שקלים לראש. אם מורידים את הסביצ'ה והארטישוק בגריל, שבאמת אין בהם צורך, נותרים עם פחות מ-400 שקלים לארוחה לשלושה, כ-130 וקצת לאדם. זה באמת מעט. אלא שגם התמורה, במונחי איכות, נמוכה מאוד.
כמה נחמד היה לכתוב עכשיו טקסט על איך האיכות הישנה והטובה נשמרת, בלי יומרות אבל עם לב גדול ומחויבות לדברים החשובים באמת; ששצ'ופק, גם אחרי כל השנים הללו, ממשיכה לנצח או לכל הפחות לספק את הסחורה. נאמן לאמת ולקוראי, לא אוכל לעשות זאת.
משצ'ופק מודל חורף 2025-26 נותר רק הקונספט. התוכן, מצער לכתוב את זה, די התרוקן. מסקרן יהיה לבדוק מה מתרחש במעט המקומות מהסוג הזה שממשיכים לפעול, אבל לכאן כבר לא נחזור.
שצ'ופק, בן יהודה 256, תל אביב, 03-5441973