מסעדות דיל הדגים היו רכיב מרכזי בחיי הסועדים בישראל בשנות התשעים של המאה הקודמת. כמה מהן אף המשיכו גם לתחילת המאה הנוכחית. הקונספט, בקצרה, הוא דגים או פירות ים בהתקנה בסיסית ביותר על תקן עיקרית, וסלטים און דה האוס לפתיחה. שורשי הז'אנר ביפו העתיקה, במסעדת שבתאי היפה, ואחריה ניתן למנות מקומות כמו ג'קו מחיפה, שצ'ופק וברבוניה. לא באת למסעדות האלה לאכול את הארוחה של הלייף, אבל הטובות ידעו לטפל בדג כמו שצריך, לדאוג שיהיה טרי ולהעמיד ערכת סלטים טרייה ואמיתית, לא מקופסה. במיטבן, הן כייפיות, טעימות, מוכוונות לספק חוויית אוכל טוב יותר מאנין וחוויית בילוי סימפטית ועניינית.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
חלק מהמסעדות האלה עדיין עובדות, אבל העידן הזה נתפס כהיסטורי. לתוך הריק הזה פרצה לאחרונה השחף בפארק המסילה שבתל אביב, בהובלת המסעדן ואיש הלילה הוותיק ירון פרי חדש ועילאי שגיא הצעיר יותר. מוצעים בה דגים ופירות ים מעולמות הבייסיק לצד סלטים, בסיסיים אף הם. לא חדשנות, יצירתיות או ניסיון לספק דגי ים מתוחכמים. טוב שכך. למסעדות מהסוג הזה אף אחד לא הולך כדי לאכול חשוב, אלא כדי לאכול פשוט וכייפי.
אין מתאים מפארק המסילה לשמש לוקיישן למקום כזה. השחף ממוקמת בינו ובין אזור שוק לוינסקי. יושבים בה בחוץ, בתפאורה הפשוטה ביותר שיש, עם שולחנות נירוסטה מתקפלים. האסוציאציה שהמקום מעורר היא פחות ישראלית ותל אביבית ויותר יוונית, אתונאית, סלוניקאית, כרתנית.
בתפריט הפשוט שבפשוטים הסלטים אינם מגיעים כחלק מהמנה העיקרית, בדיל, אלא מוצעים לבחירה בנפרד ובתשלום. כלומר, אם במסעדות מפעם כל שעליך לעשות היה לבחור עיקרית וכל השאר הגיע אליך, כאן צריך הסועד לבנות לעצמו את מהלך הארוחה כולו, עד רמת הלחם, הטחינה והתוספות לעיקרית.
התפריט עצמו קטן מאוד ויש בו מזטים אלמנטריים ביותר (צזיקי, סלט סלק, טחינה, חמוצים ועוד כמה), מנות ביניים ספורות (תמנון על הגריל, הרינג וסשימי משתנה) ומעט דגים ופירות ים לעיקרית, רובם ככמעט כולם תוצרי חקלאות ימית (דגים) או הפשרה (פירות ים).
התחלנו עם סלט קצוץ (29 שקלים), טחינה הר ברכה (15), לחם (14) ותמנון על הגריל (58).
כל המנות היו קטנות. הסלט היה זערורי יחסית לתמחורו, לא כלל ירקות טובים מדי ותיבול נכון ושיקף ערכי תמורה לכסף בעייתיים.
טחינה הר ברכה היא תמיד ברכה ומעט הלחם הפשוט מדי שיקף גם הוא ערכי תמורה לכסף מעט מבאסים.
מנת התמנון הייתה צמיגית. לא ריככו אותו כמו שצריך וגם לא טיפלו בו כמו שצריך מבחינת תיבול. אנחנו בעד פשוט אבל הפשוט היום, בפרפראזה על השיר ההוא של דליה רביקוביץ' ששרה פעם יהודית רביץ, פשוט מאוד. למען האמת, פשוט מדי, ומרגיש קצת מחופף.
המשכנו ללברק על הגריל (98).
הלברק, מסתבר, מגיע כמו שהוא, ללא תוספת, עם רוטב ולימון בלבד. רוצים תוספת? שלמו 28 שקלים על צ'יפס ואותו סכום על ירוקים. ויתרנו. הדג היה קטן קצת. יותר לברק של 400 גרם מלברק של 550, שלא לדבר על גדול יותר. הוא גם היה עשוי מדי על הגריל ולכן קצת יבש מדי.
הזמנו גם שיפוד פילה דניס (74) שהגיע גם הוא, כמו הלברק, עירום ועריה. היה בו מעט מאוד דג. את המקום בשיפוד, לצד חמש חתיכות הדניס הקטנות, תפסו ירקות. גם זו הייתה מנה סתמית במקרה הטוב. גם לו הוגשה עם תוספת כמו שצריך, לא הייתה מסוגלת לתפקד באמת כעיקרית.
סגרנו עניין עם מוס שוקולד קטן וחמוד ביותר, שהיה המנה היחידה בארוחה שהעלתה חיוך ולא כרכום. היא הייתה החיוך המועט מדי, שהגיע מאוחר מדי.
השחף מנסה להיות המקום המגניב החדש בעיר שמפתיע עם קונספט נוסטלגי שמחזיר למסעדות החמודות ההן מפעם. מבחינת איכויות, היא מספקת משהו שמזכיר את הבעייתיות מבין המסעדות ההן.
הקסם ההוא כלל גם תחושת נדיבות מערכת הסלטים, למשל. כאן, מזכירה הארוחה בכלל טיסה בחברת לואו-קוסט. מגיעים ליעד אבל בדרך מרגישים היטב את הלואו. טרולי והושבה, משלמים ומשלמים, עד שבסוף לא תמיד ברור עד כמה כל העסק באמת זול יותר מטיסות אחרות, אבל ברור שלא תטוס בהן שוב.
אה, כן, גם השירות פה מעורר אסוציאציות כאלה. לוקח המון זמן לדברים להגיע, הצוות לא הכי קשוב והתחושה הכללית היא של פס ייצור ומפעל, לא של מסעדה.
326 השקלים שהשארנו אינם משקפים, אם כן, ערכי תמורה לכסף ראויים. זה אמנם אוכל לא יקר, אבל הוא גם לא רב, לא טוב וכלל החוויה מעוררת קצת אסוציאציות "לבלוע לא ללעוס". האדפטציה שהשחף מגישה למסעדות הדגים ההן מפעם איננה מספקת כלל. היא מבאסת, מעוררת תחושות של פייק נדיבות, געגועים לדבר האמיתי ואולי גם דחף לאכול בגלגולים של אלו מהן שממשיכות ופועלות, גם אם בחלקן הקונספט קצת השתנה.
משהו עמוק צריך להשתנות כדי שהשחף תצליח לספק משהו ממה שהיא מתיימרת לספק. אני מעדיף לשלם קצת יותר ולהרגיש שבאמת אכלתי. לא אחזור.
השחף, הרצל 22 (סמטת בית הבד 7), תל אביב, 077-3034100