הסטקייה: גונב או לא גונב עובדים, הבעיה הגדולה של אסף גרניט היא הקבב הבינוני

באזז גדול ורב מלווה את "סטקייה" של קבוצת מחניודה, מאז פתיחתה בדצמבר האחרון. כל מה שאסף גרניט נוגע בו מכה גלים, בכל המובנים, אבל נדמה שסטקייה מעוררת הדים אפילו מעבר לפיגורה שעימה היא מזוהה. שיפודיה עכשווית של קבוצה חזקה, ועוד סמוך לשוק מחנה יהודה היא מתכון בטוח לבאזז, במיוחד כשברקע דיונים סוערים על גניבת או גניבת עובדים.

לפני הארוחה בסטקייה, בצהרי שישי, קפצנו לשוק. זה כנראה הזמן הפחות מוצלח להגיע לשם. חם בטירוף, גם בסמטאות המקורות; הומה אדם כך שבקושי אפשר לזוז, קולני ורועש ברמה שבקושי אפשר לשמוע משהו אחר, וכבונוס - קבוצת ילדים קטנים עם כיפות תכולות, מיקרופונים ומגבר עצום, מככבת בשירת "עוד יותר טוב" לקול מצהלות ההמון.

מותשים ומעט מוכים מעשרים דקות בלבד בשוק נכנסנו לסטקייה הצמודה אליו. גם בסטקייה מוסיקה ים תיכונית חזקה למדי, אבל בהשוואה לעוצמות של השוק זה נווה מדבר. בקומה התחתונה רועש למדי. בקומת הגלריה שבה ישבנו, מאופק ונינוח בהרבה. העיצוב עממי, בריפרור לשיפודיות/ סטקיות של פעם; המיזוג יעיל וזה חשוב.

עיקר האירוע כאן הוא שיפודים. בימי שישי בצהריים נוספים אליהם גם כמה תבשילים. בהזמנת שני שיפודים או תבשיל ושיפוד, מגיעה לשולחן ערכת סלטי פתיחה ללא חיוב, עם אפשרותלמילוי חוזר כאוות הנפש.

הזמנת סלטים בנפרד מחייבת ב-70 שקלים לראש, דיל הגון עקרונית. חומוס, צ'יפס וסלט ירקות לא כלולים בערכה ומתומחרים לחוד.

הגיעו הסלטים בצלוחיות קטנות, שמהטובות ביניהן הזמנו כמה וכמה מילויים מחדש. היו שם סלט גזר, חצילים במיונז, טחינה, חריף, סלט טורקי, שערייה, פלפל קלוי, ירקות מוחמצים, סלק וחומוס עם מנגולד.

מחד, שום דבר ארטיזנלי יוצא דופן לא ניכר בהם. מאידך, הכול היה טרי ורענן, ולהבדיל ממספיק מקומות שבהם כולנו רגילים לצרוך מזטים מהסוג הזה, לא הרגיש כמי שיצא מתוך סרט נע סמי-תעשייתי של טעמים אחידים.

לכל צלוחית היה השפיץ המסוים שלה: בחצילים הרגישו את האש, בגזר הייתה נקודת חריפות עדינה, גרגירי החומוס לא בושלו יתר על המידה, הפלפלים נקלו במדויק. קונספטואלית, יותר משזה הזכיר מסעדה מזרחית, זה איזכר איכויות פתיחת שולחן במסעדה ערבית טובה. לא מרגש אבל טרי וטוב. סלט ישראלי (38 שקלים) שהזמנו בנפרד, היה קצת קטן מדי יחסית לתמחור.

היינו ארבעה והלכנו על שני תבשילים ושישה שיפודים. בתבשילים, שהגיעו מאגף בתפריט המכונה "סירים, פתיליות וגיבסניות", היו צוואר טלה עם פריקי ומנגולד (78 שקלים) וסופריטו (82 שקלים). מהשיפודים הלכנו על שניים אנטריקוט (88 שקלים לשיפוד), שניים קבב (58 שקלים לשיפוד) ושניים פרגית (58 שקלים לשיפוד). הבשר, יש לציין, מגיע ללא תוספות.

ראשונים הגיעו התבשילים. תבשיל צוואר הטלה היה מוצלח במיוחד, עם טעמים עמוקים של בישול ארוך והד ברור למטבח ערבי-שאמי יותר מלמטבח ירושלמי. לא המון בשר היה בו, אבל בהחלט המון טעם.

הסופריטו ,שהגיע בפרזנטציה שנועדה להרשים, עם בצק מעל, היה טוב פחות. היו בו תפוחי אדמה ומשמש שנתן מידה של מתיקות פירותית, אבל בשר הבקר שבו, שגם ממנו לא היה המון, לא היה נימוח כמצופה ונותר מעט סיבי ורחוק מלהיות מושלם.

הגיעו השיפודים וגודלם בלט מייד לטובה. אנחנו רגילים לקבל בשיפודיות די מעט בשר על כל שיפוד, פחות ממאה גרם. כאן היו בכל שיפוד כ-120/130 גרם לפחות, מה שהפך מנה של צמד שיפודים לאירוע של כ-250 גרם, וזה ראוי.

התנפלנו תחילה על האנטריקוט כמובן, שלא יתקרר. הוא היה טוב מאד, ברמה גבוהה ממש, עשוי קצת פחות ממידיום ומספק באמת, מצוין אפילו - בטח בהקשרי שיפודיות.

המאסה המשיכה גם בשיפודים האחרים, אך איכויות-העל קצת פחות. ברור שפרגיות הן לא חומר גלם שאמור לספק ייחוד, אבל בקבב, מגע נכון של יד מתבלת, דחיסה נכונה של הבשר ועוד כמה פרמטרים, יכולים להבדיל בין טוב מאוד בואכה מצוין לבסדר. הקבב היה בסדר, לא יותר, שזה מעט מאכזב.

עם הפיתות, הטחינה והגזר, שזרמו לבקשתנו לשולחן עוד ועוד, וגם צלחת אורז עם שעועית, שנשלחה און דה האוז, מצאנו את עצמנו מפוצצים למדי. שיפוד כמעט שלם של פרגיות נשאר כמו שהוא על המגש. מקווים שלא נעלב.

הואיל ומדובר במסעדה כשרה, הקינוחים הם פרווה והחלטנו להסתפק באחד. התלבטנו בין בוואריה נוסטלגית למוס שוקולד (36 שקלים כל אחד). הלכנו על בוואריה והמוס הגיע און דה האוס. הבוואריה, במלבן פלסטיק שקוף חד"פ, עם רוטב טופי והמון שקדים מעל, הייתה מתוקה הרבה יותר מכפי הצורך ולא יוצאת דופן. המוס, עם מעט יותר מדי מלח, היה אוורירי, לא מתוק מדי ולא רע בכלל.

אם מנכים מהחשבון הסופי את עלות המשקאות, הרי שארבעה אנשים אכלו הרבה בכ-640 שקלים, 160 לראש. במונחי מסעדות בישראל בעידן הנוכחי מדובר בערכי תמורה גבוהים בהחלט לכסף.

המבחן האמיתי של מקום מהסוג הזה הוא הערך הקולינרי המוסף, האפגרייד. בסטקייה הוא ניכר בבירור באנטריקוט ובתבשיל בשר הטלה שחשפו מצוינות. המזטים היו טובים בבירור מהממוצע. זה לא רע בכלל אולי, אבל לא לגמרי עולה בקנה אחד עם הצהלולים המלווים את המקום מיום היוולדו.

כנראה שאת הפער הזה בין איכות הגלם הראויה, אבל לא יוצאת דופן, להתפעלות הגורפת - ממלאים תחושת השפע והנדיבות שיש במקום; לא פקטור מקובל במסעדות בישראל.

הכצעקתה? לא לגמרי. סטקייה היא מקום לא רע, קצת אוברייטד, ואם מגיעים אליו ומצפים לגדולות, אפשר בפירוש להתאכזב. בפועל, מדובר במסעדה סימפטית, שכמה מהמנות בה טובות ממש ואחרות נעות בין ה"חביב" ל"בסדר". זה איננו מקום שמצדיק נסיעה מיוחדת, אבל אם כבר נמצאים בירושלים ומגיעים אליו עם רף ציפיות מותאם מציאות, אפשר להעביר שעתיים חביבות של אתנחתא מהשוק ההומה.

• 2 שיפודי אנטריקוט - 176 שקלים
• 2 קבב - 116 שקלים
• 2 פרגית - 116 שקלים
• סופריטו - 82 שקלים
• צוואר טלה ופריקי - 78 שקלים
• אורז עם שעועית - ללא חיוב
• סלט ירקות - 38 שקלים
• בוואריה - 36 שקלים
• מוס שוקולד - ללא חיוב
• 2 מים מינרלים - 62 שקלים
• קמפרי סודה - 52 שקלים
• סך הכול: 756 שקלים

הסטקייה - הדקל 1, ירושלים