נלך ישר לשורה התחתונה: שעתיים מחיינו עברו עלינו בנעימים ב"בוב", בר היין של "בר 51", המסעדה הטעימה מאוד בהובלת השף המוכשר מושיקו גמליאלי, שלקח לאחרוה לידיו הכשרוניות של "בר פרונטו". אהבנו את היין, את האוכל, את האווירה ואפילו את השירות.
למה "אפילו"? מיד נדרש לזה, אבל קודם כל משהו על מדרכות העיר. מדובר בימים אחרונים של דיסקו: כלומר, האחרונים שבהם ניתן לשבת בחוץ ללא מיזוג או מאוורר, מבלי לטפטף זיעה לתוך הכוסות.
זה מאפשר לתל אביב, עיר חסרת חן ארכיטקטוני (בפעם האחרונה: באוהאוס זה לא סגנון, אלא היעדרו: ארון מגירות שהתחפש לבניין), להפגין את הקסם היחיד שיש לה בעיניי: וייב. פעם שרו פה על גגות תל אביב, אבל ההצגה האמיתית מתרחשת דווקא בישיבה על מדרכותיה, רגע לפני שהן הופכות חמות מדי למרבץ אדם.
הכנענית המעורבת שלנו כבר בת למעלה מ-11 שנים, אבל לעולם לא תתנגד לשלב בקבוק יין בטיול הערב שלה. לפיכך מצאנו עצמנו - גבר, אישה וכלבה, בפתחו של "בוב", בר היין הנחמד ברחוב טרומפלדור 17 בתל אביב.
הזכרנו את קסם המדרכות, אבל למרבה הצער הנוף האורבני ברחוב בן יהודה כולל בעיקר את חפירות קו הרכבת הקלה (הירוק? הסגול? לך תזכור מאין לאן יוליך ומתי יושלם). לא נורא - ובטח לא אשמת מקומות הבילוי שמנסים לחיות למרות הנוף העזתי-משהו.
היעדר הנוף מאפשר לאדם להתרכז בתפריט, ולעלוץ על כך שבשעה הראשונה לפתיחת המקום (18:00-19:00) יש בו הנחה של 30% על כל מבחר היינות והמאכלים.
בחרנו באסירטיקו - יין יווני מינרלי ומלוח מעט מהאי סנטוריני, שמצטיין בהפקת יין מהזן הזה (שהיגר גם לישראל ונבצר לראשונה השנה!). במחיר הוגן מאוד של 175 שקל.
מה עוד הזמנו? צלחת גבינות (78 שקלים), צלחת נקניקים גדולה (88 שקלים) ומנה של לחם וחמאה (22 שקלים - כל המחירים לפני 30% הנחה).
אדמה וולקנית מבעבעת ממבוכה
התקלה הראשונה נרשמה עת הגיע בקבוק היין לשולחן. זה לא היה האסירטיקו הסנטוריניאני, אלא וידיאנו מכרתים.
ברשותכם, רגע של פלצנות יין: וידיאנו הוא זן ענבים יווני עתיק, שזוכה בשנים האחרונות לפריחה מחודשת. הכרמים הספציפיים מהם נבצרו הענבים ששמשו להכנת היין הזה, נמצאים באזור ההררי שמדרום להרקליון, בירת כרתים.
שלא תבינו אותי לא נכון: מדובר ביין כיפי שהחליף בהצלחה את האסרטיקו שהזמנו ושאזל מן המלאי, אבל להציג אותו כאסרטיקו ואחר כך להגיד שזה "זן של אסרטיקו שגדל על אדמה דומה מאוד לזו של סנטוריני, אבל בכרתים", זו חובבנות.
הקשיתי על המלצר החביב: "זה אזור של אדמה וולקנית, כמו בסנטוריני אבל בכרתים?" הוא היה נבוך מעט: "את האמת, עוד לא טעמתי מהיין הזה, אבל זה לפחות מה שאני יודע להגיד עליו".
עכשיו שיהיה ברור: המלצר היה אדיב ונעים, הבקבוק (שיקר יותר בתפריט) נמכר לנו במחיר הבקבוק המקורי שהזמנו והיין היה טוב מאוד. רוצה לומר: אין לי חלילה טענות על חמדנות, אלא רק על היעדר מקצועיות.
אם זה עדיין לא מספיק ברור: גם בעיר שאין בה אפילו סומלייה מוסמך אחד, מצופה ממקום שמציג את עצמו כבר יין להעביר את המלצרים קורס שבמסגרתו ייערכו היכרות עם כל היינות שהם מוזגים.
ובל יתפרש חלילה הדבר כהתגוללות על המלצר, פשוט מצופה ממקום שנושא בגאון את החותמת המחייבת של "בר 51", להכשיר את הצוות שלו כך שימנע ממבוכות דומות בעתיד.
בנפתולי הנקניק
מבוכה נוספת נרשמה עת הגיעה צלחת הנקניקים אל השולחן. גם כאן יש לי בעיה עם עצם הביקורת שאני עומד לכתוב, ובכל זאת: יעצום כל קורא את עיניו ויאמר לי מה הוא רואה לנגד עיניו כשהוא מדמיין את השם מהתפריט: "צלחת נקניקים גדולה".
אני למשל דמיינתי מעט סלאמי, אולי קבנוס, נתח פרוס כזה או אחר. בפועל הגיעו סלייסים של מה שנראה כמו פרשוטו קרודו. והנה לכם הבעיה בתלונה שלי: מצד אחד, לדמיין סלאמי ולקבל פרשוטו זו קצת גרסת צלחת הנקניקים של לחפש אתונות ולמצוא מלוכה.
ולמרות זאת, גם שאול המלך שמקורותיו נשאל הדימוי האחרון, היה אולי מתבאס לו היה מזמין "צלחת נקניקים גדולה" ומקבל סוג אחד בלבד של בשר קר פרוס דק, על צלחת שנראית (למרות שהכל יחסי) די סטנדרטית בגודלה.
מה הכריע את הכף לחיוב? שני דברים עיקריים: הראשון הוא ההנחה. עבור 88 שקלים הייתה הצלחת תמורה בלתי הולמת. עבור 62 שקלים (המחיר אחרי הנחה של 30% בגין השעה) זו הייתה תמורה סבירה בהחלט, מה גם שהקורנישונים הקטנים היו נחמדים, החרדל עז טעם והצנוניות הלבנות הוסיפו רעננות והקפיצו את הפרשוטו שהיה עדין בטעמו וחביב עד מאוד. לסיכום: צלחת נקניקים גדולה זה ממש לא, אבל נשנוש סביר במחיר ההאפי-האוור - עם ההגדרה הזאת אפשר לחיות.
לחנך את החך הישראלי ולא לרצות אותו
גם צלחת הגבינות לא הצליחה להביא להכרעה: מצד אחד היא הייתה סוג של מציאה: שלושה סוגי גבינה, לחם טעים, ריבת תפוזים מצוינת - וכל זה מתכווץ במחיר מ-78 שקלים ל-55 שקלים אחרי הנחת שעת השמחה. וואו.
מצד שני, מבחר הגבינות חשף אותנו לבעיה המוכרת של מחלבות ישראליות (כלומר אני מניח שמדובר במחלבה ישראלית): כמעט כל הגבינות הן באותו הטעם, כלומר - קצת אנמיות.
הגבינה שנוקדה בכתמי עובש זעירים התגלתה כטעימה למדי, פשרה טובה בין מי שמחפש טעם עז , אבל לא רוצה ללכת עד למחוזות הגורגונזולה והסטילטון למשל. השתיים האחרות, שעליהן אומר בזהירות שאחת הזכירה במעט מנצ'גו והשנייה נדמתה לגאודה צעירה, אכזבו.
מצד אחד צלחת גבינות של 55 שקלים לא בודקים בשיניים. מצד שני, כשזה מגיע (בעקיפין) ממקרר הגבינות של בר 51, אני מצפה ליותר: תעוזה לחנך את החך הישראלי ולא לרצות אותו. הלחם (פוקאצ'ה) והחמאה, היו טעימים שניהם.
מסעות בנימין מורטדלה
למרות הספקות שפורטו לעיל, היה לנו כיף. היין, הווייב והנשנושים הצליחו לגרום לזוג נשוי שכמונו, להרגיש קצת כמו בדייט, מה גם שהקהל מסביב היה צעיר מאתנו בערך בשני עשורים.
לפיכך החלטנו להמשיך בדייט, אף שקול אורלוגין קרא שבע, משמע - הסתיימו הנחות ההאפי-האוור. לפיכך קפצנו מיוון לגרמניה ומהאזור ההררי של כרתים אל עמק המוזל, כדי לפתוח בקבוק ריזלינג של היימן לובינשטיין, יין שנמכר תמורת 210 שקלים - ושווה כל אחד מהם. חוויה שאין לסכם אלא במילה אחת: תענוג.
הזמנו גם פוקאצ'ה מורטדלה (58 שקלים), ושוב - תלוי מאיזה צד בוחנים את זה: מצד אחד, המנה נדיבה ומספיקה בהחלט ככריך לשני אנשים. מצד שני, למרות מרכיבים נהדרים, שכללו מלבד המורטדלה גם גבינת מוצרלה ופסטו על בסיס פיסטוקים, התגלתה בעיה בטמפרטורה. הפוקאצ'ה הייתה חמימה יחסית, בעוד שהמוצרלה והמורטדלה היו קרות מאוד.
אני בטוח שלא זה המקרה, אבל הזיכרון הקולינרי שלנו פועל כך שכאשר טועמים מנה ששוליה חמימים ותוכנה קר, האסוציאציה היא משהו שלא עבר חימום מספיק.
זאת ועוד: יש לנו פה לחם עבה עם מוצרלה שטעמה הבסיסי הוא אנמי ונקניק שאף הוא לא מצטיין בטעם עז. לכן היה מתבקש פה טוויסט חריף, אולי נגיעה של בלסאמי חמצמץ או אפילו כמה קורנישונים כאלה שהתלוו לצלחת הפרשוטו מהמערכה הראשונה, כדי להצית מעט תשוקה בכריך הזה, הטוב כשלעצמו.
.
בשורה התחתונה
הגענו לשלב החשבון, שהסתכם (אחרי ההנחות, אבל לפני הטיפ) ב- 522 שקלים. יהיה מי שיאמר "יקר" ואחר יסייג שעל שני בקבוקי יין טובים (בעיקר הריזלינג) וארבע מנות אוכל, יצאנו בזול.
לפיכך אסכם רק את החוויה: למרות כמה תקלות, בעיקר חוסר המקצועיות שהפליגה מסנטוריני לכרתים, עוד נשוב אל הבוב: המקום נעים, היחס לכלבה היה מתחשב, תפריט האוכל מתאים מאוד כנשנוש לצד היין, מבלי להאפיל עליו - ותפריט היין מפתיע ברוחב היריעה והוגנות המחיר, בפרט בשעות ההאפי אוור.
כך התנדנדו קלות הביתה, מרחק של פחות מעשר דקות הליכה: גבר ואישה שהרגישו קצת בדייט, וכלבה אחת לא צעירה, ששמחה להוסיף גם את ה"בוב" לרשימת ברי היין שלה
בוב - טרומפלדור 17, תל אביב