"ארוחה גרועה לתפארת": הנפילה הכואבת של המסעדה הנחשבת בעיר

קצת למעלה משלוש שנים חלפו מאז ביקרתי בטאיזו. אלו שלוש שנים שעדיין לא התחלנו אפילו לעכל מה עברנו במהלכן. כמונו, גם המסעדות עברו, עם סגירות לפרקי זמן ממושכים עקב סבבי מלחמה בלתי נגמרים וביטולי הזמנות רבים בכל פעם שהגיעה התראה.

מסעדות גדולות ומושקעות, כאלו שהחזקתן כשהן סגורות או עם תפוסה נמוכה עולה כסף רב, שילמו את המחיר הגבוה מכולן. טאיזו, של השף יובל בן נריה, שייכת ללא ספק לקטגוריה הזו וחטפה לא מעט.

בן נריה מוביל קונגלומרט רב זרועי הכולל, בנוסף לטאיזו, גם את a, קפה טאיזו וחנות הדגים ימה. הוא גם משמש כשופט ב"מאסטר שף, נבחרת החלומות". ללא ספק אחד השפים העסוקים ביותר כאן וגם הממותגים ביותר. מלאכת בניית המותג עוררה בשעתו אסוציאציות לקמפיין בניית מועמד לראשות הממשלה. כל אלו יחד בנו לבן נריה מעמד מחייב במיוחד. יצאנו לטאיזו, שהייתה הראשונה שלו להיפתח, לפני למעלה מ-13 שנים, כדי לראות מה מתחולל בה בימים אלו.

כשיצאה לדרכה היו בטאיזו הוד והדר עיצוביים. כבר בביקורי האחרון שם, ב-2023, נראה היה שמה שעבד נהדר מבחינת אווירה ועיצוב ב-2013 מחזיק קצת פחות טוב. "גווה נשתוחח קצת," כתבתי אז. עכשיו הוא השתוחח עוד קצת. ככה זה כשבונים מהתחלה סטנדרטים גבוהים, סף גרנדיוזיים. להחזיק אותם לאורך זמן זה קשה.

לפני שלוש שנים היה האוכל "לא רע", "נחמד" ו"בסדר" אבל חסר בו הייחוד המתבקש ממקום כמו טאיזו. הוא הרגיש מעט גנרי. לביקור הנוכחי הגענו עם תקווה לגלות שיפור מהותי לטובת טעמים מבודלים יותר וחוויה קולינרית שיש בה בכל זאת מן הייחוד.

התפריט ממשיך להיות מחולק לחמש היסודות: עץ, אש, מים, אדמה ומתכת, ויש בו הרבה מנות קטנות עד בינוניות ומעט בקטגוריית העיקריות.

התחלנו עם הר גאו (82 שקלים) וסלט שרימפס (88 שקלים), וישר כשהתחלנו לטעום החלה התמיהה. בהר גאו היו ארבעה כיסונים במלית שרימפס בלאק טייגר, ארטישוק ירושלמי, בצל ירוק ושמיר. בצק הכיסונים היה סביר, המלית לא. היא הייתה לא טעימה, לא מאוזנת ולא מגובשת בטעמיה באופן גורף. משהו שלא בא לך להמשיך לנגוס בו אבל אתה עושה זאת בכל זאת כי אתה רעב.

בסלט השרימפס היו אותם בלאק טייגר מהמנה הקודמת, שלא נצרבו כמו שצריך וסבלו מיובש וצמיגיות ניכרים. כתבתי בעבר ואכתוב שוב: זה מוצר קפוא איכותי אבל צריך לדעת לטפל בו. מי שלא יודע איך לעבוד איתו נכון, שלא יעבוד בכלל.

במקום כמו טאיזו זה אמור להיות מובן מאליו. לא רק השרימפס לא טופלו כהלכה, גם כל המסביב, שהתבסס על עשבים וייטנאמיים, קריספי שאלוטס ותמרינדי, לצד ביצה מטוגנת וקרקר שרימפס, לא עבד. טעמים ברוטאליים ואגרסיביים במיוחד, להבדיל מעוצמתיים ועזים, הפכו את המנה לבעייתית ממש. בטח לא של מסעדה ממותגת.

נאמס פרגית (88 לשתי יחידות) ודאמפלינג שאנחנזי (88 לארבע יחידות) היו ההמשך. הנאמס התבססו על פרגית קצוצה עם תוספות, בטיגון עמוק, לצד רוטב. הטיגון היה בעייתי והותיר עודפי שמנוניות, המלית הייתה אפרורית לכדי חוסר טעם והרוטב לא הותיר חשק לטבול בו דבר. זו הייתה מנה גרועה ממש, לא שונה באמת מאוכל קניונים ומביכה במיוחד בתוך ההקשר.

בדאמפלינג היו כיסונים שמולאו בלחי עגל ומרק בשר, עם פיסטוק מסאלה וציר רימונים. היו שם מתיקות וחריפות מוגזמות שלא לצורך. אף שהיינו עדיין רעבים הותרנו חלקים מהמנה. היא פשוט לא הייתה מספיק טעימה. התמיהה המהפסקאות הקודמות החלה להתחלף בלסתות נשמטות, ולא לטובה. הארוחה החלה להיראות כנפילה רבתי, מצערת ומפתיעה.

עכשיו כבר התחלנו לקוות, הפעם כבר בשביל המסעדה והשף, שעד כה מדובר היה במקריות והמנות הבאות יהיו טובות בהרבה. במנה הבאה בתור - קורמה טלה (104 שקלים לשתי יחידות), היו עלי תחרה ובתוכם בשר טלה עם עלי קארי, חילבה, פלפל אטורפלי, קרם קוקוס ונגיעות יוגורט כבשים מעל. זו לא הייתה מנה תקולה אבל טעמיה היו צפויים מאד, עייפים.

אם הקורמה לא הייתה תקולה, המנה הבאה - ראמפ סיני (98 שקלים), הייתה תקולה במיוחד. נתחי ראמפ צרובים לרמת מידיום רייר, עם שמן צ'ילי, סויה בהירה, בצל ירוק, קריספי שום ופלפל קשמירי. מעטפת הטעמים הייתה חריפה במיוחד, כמו שציין בפנינו המלצר, וזה בסדר גמור.

הבשר עצמו היה שייך לקטגוריה שונה לחלוטין. הוא היה נוראי ואי אפשר היה לאכול אותו. לא מקולקל, פשוט גרוע במיוחד. קשה היה לחתוך אותו. ביס אחד ממנו ועוד אחד, שעל שניהם ויתרנו, והנחנו הצידה. אף אחת מהמנות עד כה, שלא נהנינו מהן כלל בלשון המעטה, לא הייתה מנה להחזרה. הן לא היו טובות אבל לא להחזרה. מה קורה בטאיזו?

לפני הקינוח הסברתי ברוב התכוונות לשותפי לארוחה שיש סיכוי שהקינוח יהיה טוב, כי הקינוחים לא יוצאים מאותו פס וחתום.ה עליה מישהו/י אחר.ת. זה רק כי המשכתי לקוות שמשהו בארוחה הזו יציל בכל זאת את כבודה של טאיזו. לא קרה. קינוח היער השחור (58 שקלים) עם מוס שוקולד מצופה בקקאו, ברוטב טופי קרמל ואספרסו ופתיתי קוקוס, היה עוד מאותו הדבר. סתמי, גנרי באופן לא מוצלח, מתוק מדי, לא טעים.

אז מה קורה בטאיזו? אם לפני שלוש שנים אפשר היה לדבר על גנריות במקום ייחוד, נכון לעכשיו מדובר בעולמות תוכן והקשר אחרים לגמרי. זו הייתה ארוחה גרועה במיוחד מהסוג שבו לעולם לא נתקלתי במסעדותיו של יובל בן נריה.

זה היה גרוע גם בהשוואה למסעדות פן אסיאתיות גנריות סתמיות, נחשבות הרבה פחות. זו הייתה ארוחה רעה לתפארת. היא חשפה הזנחה רבתי במטבח. אין לי ספק שלו השף בן נריה היה אוכל את מה שפגשנו אנחנו בטאיזו זה לא היה עומד בסטנדרט כלשהו שמקובל עליו. התשובה לשאלה מה קורה בטאיזו פשוטה כנראה: זה מה שקורה במסעדות כאלו כששף העל עסוק בלנהל מלמעלה אימפריה רב זרועית.

ארוחה איומה שהעובדה שהתחוללה במסעדה כל כך נחשבת רק מעלה בוולטאז' נוסף את מקדם הבושה שהיא יוצרת.

• סלט שרימפס - 88 שקלים
• דאמפלינג שנחנזי - 4 יחידות - 86 שקלים
• הר גאו 4 יחידות - 82 שקלים
• נמס פרגית - 88 שקלים
• קורמה טלה - 104 שקלים
• היער השחור - 54 שקלים
• כוס ספרה סוביניון בלאן - 62 שקלים
• כוס קונץ ריזלינג - 60 שקלים
• סך הכול: 624 שקלים

טאיזו - דרך מנחם בגין 23, תל אביב-יפו (במגדל לוינשטיין)