מהיכן מביאים את המלצרים והמלצריות האלה, שלא משנה כמה גרוע האוכל במסעדה, הם מעניקים לך תחושה שאתה בבית ואוהבים אותך פה? האם זן המלצרים הזה, כשהוא גדל ועוזב את קן המלצרות, הופך עם השנים למדריכים רוחניים? או אולי לאנשי עסקים מהסוג שכולם אוהבים לעשות איתם ביזנס? יום אחד עוד נבדוק את זה, אבל עד אז, אתם יכולים למצוא את הזן הנכחד הזה במסעדת הגנס שבצומת הכפר הירוק. וכן, בשורה התחתונה האוכל משתרך מאחור ביחס לשירות.
הגנס הוא בית קפה מסעדה הישוב לצד תחנת הדלק של צומת הכפר הירוק וככזה, הוא מין סניף משודרג של דגים 206 שבהמשך הרחוב, שהונדס גנטית במיוחד עבור רמת שרונים. מה זה אומר? שהמטבח הוא בסך הכול ישראלי עממי, כמו ב- 206, או יותר נכון סוג של פאסט פוד ישראלי, אבל התפריט עבר כוונון עדין שיתאים אותו יותר לחיכם המתוחכם והאינטר קונטיננטאלי של אזרחי רמת השרון, שיש הטוענים שהיא סוג של מדינה.
מעבר לנוכחות טוטאליטארית של פירות ים במגוון ביצועים בתפריט, ועוד תפריט בשרי חמוד עבור ילדים שהם קהל יעד רציני בסופי שבוע, יש בהגנס את היחס הזה שבין הלווין למרכז הכבידה בין רמת השרון לתל אביב. ולא רק בתפריט. את הנכנסים בשערי העץ של המקום מקבלת תקרה גבוהה ומדהימה של עץ לביד וקורות עץ כבדות, שמעניקות לך תחושה של מסבאה ברמת הגולן, אבל ביקור בשירותים הפסיכדליים שכאילו שועתקו ממועדון תל אביבי רווי באבקות לבנות, מזכיר לך שאתה הרבה יותר קרוב לתל אביב. כפר ירוק או לא כפר ירוק.
לכו על הסביח, ותרו על הפטוצ'יני
כמו בשאר השכונה הקולינארית שאליה היא משתייכת, גם בהגנס ממטירים על השולחן את הסלטייה המקובלת: טחינה טעימה, סלט ירקות קצוץ וחמוד, פוקצ'ה טורקית (שזאת עבירה לשונית שקיימת רק במפגש בין מילאן לפנרבחצ'ה) טרייה וחמה שנאפת בטאבון המקומי, חריימה שהוא טוב אולי לרמת שרונים אבל בטח לא למי שאוהב חריימה, טפנד עגבניות מופלא ומפתיע וסביח שמוגש ללא פיתה יציאה מעולה של הגשה וגם של טעם. למגוון הזה הוספנו גם גרבלקס בבצל ירוק וסלרי (15 ¤) שמעולם לא הגיע, ושרימפס וקלמרי טמפורה (18 ¤) שהיה נסבל בקלמרי ובלתי נסבל בשרימפס שפשוט לא היו מוכנים מספיק.
עיקריות: מולים טריים בחלב קוקוס ג'ינג'ר וסויה (79 ¤) ופטוצ'יני פירות ים בקרם שרימפס (89 ¤). זה לא מקרי שהלכנו על פירות ים מתוך 9 עקריות 7 הן מנות של פירות ים. המולים שהוגשו בסיר ברזל שחור וכבד היו בינוניים עד בינוניים חלקית: מנה שמוגשת יפה, ניגוד צבעים נאה בין השחור לכתום של המול, וניגוד טעמים משכנע שנופל רק בבחירת איכות חומרי הגלם. הפטוצ'יני לעומת זאת, אם היו שולפים ממנה את פירות הים ומגישים אותה בשנות ה- 80, היתה מנה שמקבצת סביבה המולה תקשורתית של ממש. לפחות מבחינת איכות החומרים יש להגנס עוד עבודה רצינית בדרך לתל אביב.
הקינוחים גם הם הלכו בדרכם המפוקפקת של חומרי הגלם הבינוניים: טרין שוקולד בלגי (25 ¤) שהתנהג כאילו אין לו ולשוקולד קירבה של ממש, וצלחת פטיפורים של הגנס (28 ¤) שיצאה מהמקרר עם ריח וטעם של מי שישבה שם יותר מדי זמן. אה כן, ולסיום קבלנו שני כדורים שכשמשליכים אותם לכוסית מים חמימים עם אניס, הם הופכים למטליות לחות רק ברמת השרון תראו כזה פלא.