פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שום, בשר וניקולא צ'אושסקו

      צבי טריגר מתגבר על טראומת ילדות ממסעדות רומניות בעזרת האיקרה של חיים נלו ורוטב השום. הו, רוטב השום

      ההליכה למסעדה רומנית היא חווייה טעונה עבורי. עד היום, האוכל במסעדות רומניות כמעט תמיד יצא בשן ועין ממבחן ה"כמו של אמא". בילדותי נהגנו ללכת לחגוג ימי הולדת או שמחות אחרות במסעדות רומניות, ותמיד הקפדנו לצאת ממורמרים, כי הממולאים של אמא יותר טובים; שלא לדבר על הכבד הקצוץ או על סלט החצילים הרומני. לכן, אני תמיד קצת חושש לפני שאני נכנס למסעדה רומנית עד היום, לא כל כך בגלל האוכל עצמו אלא בגלל אדי התסכול שאופפים את חוויית האכילה במסעדות רומניות מאז ילדותי המוקדמת.

      אבל אפשר כבר עכשיו לומר שהארוחה שאכלתי ב"חיים נלו" המחודשת הייתה חווייה מתקנת. בלי החיך הביקורתי של הורי, שמדד ה"כמו של אמא" לא יכול להוציא בשלום גם מנה של שף עם שלושה כוכבים במישלן, האכילה ב"חיים נלו" טירפדה ביעילות את כל החששות.

      לכו על האיקרה

      זה מתחיל כבר בכניסה: המקום המחודש מעוצב באופנתיות ולא כמזללה או מסעדת פועלים עממית, כפי שבדרך כלל נראות מסעדות רומניות. הגילגולים שעבר המקום מ"חיים נלו" הראשון, דרך ניסיונות ההתנתקות מהשורשים, עד סגירת המעגל והחזרה לאוכל הרומני לא הותירו כל זכר להיכל הגריל הרומני הישן והטוב, ואולי טוב שכך.

      בערב יום שלישי בשבוע שעבר, המסעדה הגדולה הייתה ריקה כמעט לגמרי, וחוץ ממני ושותפתי לארוחה, רק זוג נוסף אחד היה שם. אולי היה זה הקנקן החדש, שגרם לאנשים לא להאמין שמה שבתוכו, האוכל הרומני הישן והטוב חזר כמות שהוא, אולי זה פשוט הערב בשבוע או העובדה שמדובר היה בחול המועד ורבים היו בחופשה. אנחנו, בכל מקרה, ניגשנו לעבודה: לפתיחה הזמנו סלט חצילים רומני (15 ש'), איקרה (16 ש') וכבד קצוץ (17 ש'). המנות הראשונות הגיעו עם פיתות עבות וחמות (חבל שלא היה לחם לבן אחיד, שהוא לדעתי הליווי המושלם לניגוב הסלטים האלה).

      סלט החצילים היה טוב. החצילים היו קלויים על האש ומרוסקים למחית כמעט חלקה (אני מעדיף אותם קצוצים ביד), אבל הם היו טיפה מרירים. הכבד הקצוץ היה טעים מאוד, אם כי יבש קצת ומעט פירורי. כוכבת המנות הראשונות הייתה ללא ספק האיקרה: קציפה לבנה וקלילה של ביצי דג, מעוטרת בתלולית של קוביות בצל לבן. שנינו, שותפתי לארוחה ואני, התחרינו על האיקרה הממכרת הזו, ואם אתם מגיעים לכאן, אסור להחמיץ אותה.

      כשהקבב הוא קבב

      למנה עיקרית שותפתי לארוחה הזמינה צלע לבן (49 ש'), וכדי שלא לצאת ממסעדה רומנית בלי לטעום את הקבב הרומני, המלצר הנחמד הציע לה להזמין יחידה אחת של קבב רומני, לצד הצלע. אני הזמנתי פילה לברק בגריל (דג היום עולה בין 70-85 ש'). הקרניבורית קיבלה צלחת ענקית של בשר, צ'יפס עבים ומטוגנים באופן מושלם, וסלט ירוק שהרוטב שלו היה קצת חמוץ ותוקפני מדי. אבל היא קיבלה גם את העיקר במסעדה רומנית: קערית ובה כמות אדירה של רוטב שום כתוש סמיך וארומטי, למריחה על הבשרים.

      חובבי הדגים לא מקבלים את רוטב השום הזה, אבל עם הדג שלי, שהיה צלוי גם הוא באופן מושלם הגיעו תפוחי אדמה אפויים, טובים מאוד גם הם, ואותו סלט עם ויניגרט חמוץ מדי. שנינו עזבנו את הסלט במנוחה, והתנפלנו על המנות העיקריות שלנו. אנקות העונג שהגיעו מעברו השני של השולחן העידו על כך שהבשר היה מצויין; אני יכול לדווח שהקבב הרומני היה נהדר. היה בו אותו משהו שאם הוא יש, הקבב הרומני הוא קבב רומני, ואם הוא אין, אין הקבב הרומני קבב רומני.

      גם הדג היה מצויין. הוא הוברש בחמאה מומסת ועשבי תיבול, ולמרות ששותפתי לארוחה הביעה את השתתפותה בצערי על כך שאכילת דגים היא דבר משעמם, אני נהניתי מכל נגיסה.

      בשלב מסויים שמתי לב שהבחורה שמולי מזניחה את רוטב השום. הסברתי לה שצריך למרוח ממנו בנדיבות על הבשר, ואחרי שהיא טעמה ממנו בזהירות היא הבינה שאין להתעלם מהמחית האלוהית הזו, וכמעט חיסלה את כל השום. מעט ממנו מרחתי על הדג, וגם הדג מאוד הודה לי.

      גחמות בצד - הקשיבו למלצר

      לקינוח הזמנו, בהמלצת המלצר, מאפה שקדים (20 ש') ובגלל גחמה שלי, קרמבו קפה (22 ש') (במקור זממנו על מלבי שמנת וחלבה (17 ש'), אבל ברגע האחרון שיניתי את דעתי לטובת משהו יותר שוקולדי). מאפה השקדים היה נפלא, מה שמוכיח שצריך להישמע להמלצות המלצרים כאן: על צלחת מאורכת הגיעו שלוש עוגות חמות קטנטנות, כמו מדליוני עוגת-שקדים, ומעליהן רוטב שוקולד חם. העוגות היו לחות ועשירות, והשוקולד, במקום להאפיל עליהן, העצים והדגיש את טעמן של העוגות. לעומת זאת, הקרמבו קפה היה ממש מאכזב, שלא לומר מיותר: על עוגייה עגולה נחה קציפה חסרת טעם (לא של קפה ולא של שום דבר אחר) וציפוי השוקולד לא עשה רושם של שימוש בשוקולד איכותי במיוחד. צריך היה לדבוק במלבי, אבל זה כבר לקח לפעם הבאה.

      את הארוחה המצויינת ליווינו בשני שוטים של וודקה סטולי קריסטל (היא) ובכוס קברנה סובניון של פלאם (הוא). לקראת סוף הארוחה התחילו להיכנס עוד לקוחות למסעדה בזרם דקיק, דקיק מדי. הזרם הזה ללא ספק צריך להתעבות: אל תסתכלו בקנקן, אלא איכלו את מה שבתוכו, ועם הרבה שום כתוש.

      חיים נלו, דרך אילת 11, תל אביב טלפון: 03-5101919