לעשות או לקנות: פיצה

עיגול דק, רותח, נוזל מטעם. הבצק מתפצח בפה והלשון מתגלגלת מאושר, הגבינה נמסה בעסיסיות וריח העגבניות מערפל את העיניים. אני אוהבת פיצה טובה, כזו שמקיימת את כל ההבטחות האלה. זה הג'אנק הטוב ביותר שאני מכירה, ומסוגלת לאכול פיצה לפחות פעם בשבוע (והייתי אוכלת עוד, אבל זה עלול בסוף לסתום לי את העורקים).

מאז שקיבלתי במתנה אבן שמוט הולכות הפיצות שאני מכינה בבית ומשתדרגות. אין ספק שבלי האבן לא הייתי מגיעה לשום מקום, אבל גם האבן לא הופכת את הפיצה שלי למושלמת תמיד. ואני תוהה, מה עדיף?

שקלים: שמרים יבשים-1.5 ש', מים- 0.5 ש', 1/2 קילו קמח קשה- 7 ש', שמן זית- 0.5 ש', גבינת מוצרלה-20 ש', עגבניות- 10ש' (תלוי בעונה), בזיליקום- 0.5 ש'. סה"כ- 40 ש'.

זיעה: רבע שעה לישה, שלוש שעות התפחה (לא באמת זיעה), עשר דקות אפייה

תוצאה: 3 פיצות דקות, רותחות, שמעיפות ריח משוגע של פיצה בבית.

שקלים: האופציות רבות- החל מפיצה תעשייתית במחיר של 63 ש' למשפחתית, גוסטו פיצה ב- 66 ש' למגש או טוני וספה ב- 88 ש' לקילו.

זיעה: הרמת טלפון - אפס אחוז זיעה.

תוצאה: פיצה דקה, איכותית, טריה מגיעה לדלתכם ובמהירות.

רוב הפעמים אנחנו נזכרים שבא לנו לאכול פיצה בשעה מאוד מאוחרת של היום, דבר שלא משאיר לנו מרווח התפחה ולישה של הבצק. המשלוח, או לחילופין- הנסיעה באופנוע לפיצרייה, מאוד מהירים ואורכים כשעה מקסימום.

אבל אין, אין כמו רגע שבו חברים שמגיעים, משתגעים מהעובדה שיש ריח של פיצה כבר בחדר המדרגות וברגע, מגש פיצה לוהט שיצא מהתנור, מוגש לשולחן.

פסק דין: תלוי בזמן. רוב הפעמים אכין לבד. אבל שוב, אני מאלה שמאוד אוהבים ללוש.