פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הפתעה משונה בפיתה

      אחרי אורז בפיתה במסעדת "רחמו" בירושלים, אפילו אסף גברון נותר חסר אונים. פרק מתוך הספר "אוכל בעמידה"

      הפעם אני לא יודע איך אני מרגיש, ואני לא בטוח שאני יכול לתאר מה שעובר עלי מאז שאכלתי את הדבר הזה. המדור הזה חוגג שנה לקיומו בקרוב, ועל מה שלא כתבתי בשנה הזאת – טוב, רע או בינוני, לפחות תמיד ידעתי מה אני חושב. אבל הפעם כל העולם נראה קצת אחרת. הרגשה מוזרה רובצת על הבטן. הרגשה מוזרה רובצת על הראש. אני מרגיש כמו בנאדם אחר. וזה לא שזה היה מגעיל או נורא. זה לא איזה כדורי פלאפל קרים ומגעילים שמדכאים את הנשמה או שווארמה מזעזעת שאי אפשר להפריד את החתיכות שלה עם השיניים ומכניסים את כולה לפה בגוש אחד. זה פשוט היה כל כך כל כך מוזר.

      יש אנשים שאוכלים את הדבר הזה בקביעות. הם כנראה אוהבים את זה. יש לי כמה עדים שמכירים אישית אנשים כאלו. וזה לא שאורז עם שעועית הוא בעיה גדולה בתור קונספט. גם אם אתה לא חסיד גדול של השילוב, אתה חייב להודות שיש לו אוכלוסייה גדולה. אבל בצלחת, לא בפיתה, בצלחת.

      בתור לדלפק ההגשה של רחמו, החומוסייה המיתולוגית לשעבר ומסעדת פועלים אותנטית לנצח, חששתי. למרות השמועות המוצקות היה קשה להאמין שבאמת קיים פריט כזה בתפריט, וקצת דאגתי מהתגובות הצפויות של המגישות ושל שכני לתור. אבל זה עבר בשלום. המגישה פתחה בטבעיות ובלי לעקם את הפרצוף חריץ ענקי בפיתה והתחילה להעמיס פנימה כמויות של אורז, ולשפוך מעליו שעועית. אחר כך היא אפילו הוסיפה את המשפט: "מה קרה לך, זה הכי טעים שיש", בתגובה לתלונה של חברתה המגישה על הקושי שבהכנת המנה הספציפית הזאת. אחריהן גם הקופאית לא הנידה עפעף וידעה ישר את המחיר (חמישה שקלים), אז הבנתי שבאמת יש דבר כזה, אורז ושעועית בפיתה. יצאתי מרחמו רגוע, תפסתי פינת שוק נחמדה לעמוד בה והתחלתי לאכול.

      מאותו רגע, כמו שאומרים בזמן האחרון, אני לא זוכר כלום. אולי זה היה שיתוק כלל מערכתי שנבע מעודף פחמימות, אולי הלם זמני שנבע מעומס היסטרי של אוכל ללא טעם, או אולי המראה של גושי אורז בתוך פיתה. זה היה השילוב הכי ישיר שאכלתי מעודי, אוכל לשם אוכל, אוכל לשם מילוי הבטן. אין בו ערך מוסף לבלוטות הטעם, ואין לו שום יומרות בכיוון הזה, ולכן אי אפשר להתייחס אליו כאל משהו אחר. אני מצטער, הפעם אין לי גזר-דין. אני רק יכול לומר שיש מאכל כזה, ושהוא נמצא לשירותכם באוויר העולם. תעשו עם האינפורמציה הזאת מה שאתם רוצים. לי אין מה להגיד.

      שורה תחתונה: אין.
      רחמו, שוק מחנה יהודה.

      *הספר "אוכל בעמידה" יצא בהוצאת אוגנדה והוא אסופה של ביקורות שכתב הסופר והעיתונאי אסף גברון על אוכל רחוב במקומון "כל העיר"