חברים מבשלים לעומר: יוגב ירוס ואמנות אחזקת השקשוקה

"מי שאומר שארוחת בוקר היא הארוחה החשובה ביותר ביום, לא קם בחיים עם האנגאובר שמרגיש כאילו משאית חנתה לו על האונה".

כך התעוררתי באותו בוקר כשהיומן שלי צפצף להזכיר לי ש"קומי, יא שמנה, קח ת'מצלמה כי יוגב מכין לך בעשר שקשוקה". תבינו, אני קם תמיד מוקדם. מוקדם זה אנדרסטייטמנט. אני קם בדרך כלל בשעות שחברים טובים שלי הולכים לישון. דווקא הבוקר הזה לא הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה. הושטתי את יד ימין באיטיות השמורה לכאבי ראש חזקים ואחזתי בבקבוק המים החמימים שהיה צמוד למיטה. בעזרת דמיון מודרך ואופטלגין הצלחתי להתלבש ולהגיע ליוגי.

ארוחת בוקר קלילה, אמרתי בלבי. שקשוקה חביבה. מיץ תפוזים. אולי סלט קטן. לא יותר מזה. יוגי מצדו אמר שקשוקה הודית חריפה, נקניקיית חזיר שמנמנה, שקדי עגל צלויים, סלט ירקות עם טחינה גולמית ועוד הפתעה קטנה.

מל ומישל, המסעדה שבבעלותו, פתוחה כבר חמש שנים ובשקט בשקט הפכה עצמה לאחת המסעדות הרומנטיות בתל אביב. בלב רחוב בן יהודה היא עושה את זה בשקט, בלי הרבה רעש וצלצולים, אבל עם המון אהבה ואוכל מעולה.

אבל לעניין: שקשוקה הודית. בניגוד לפעמים קודמות, אני מרגיש צורך לספר לכם בדיוק מה הלך שם. באלגנטיות ובשקט מופתי התחיל יוגי לקצוץ כמויות מפחידות של פלפל חריף, עגבניות, בצלים ושום. עם הרבה שמן זית הוא החל לטגן את הירקות, והראש שלי התחיל מחדש לעכל את העובדה שאני במצב עירנות.

התיבול הקלאסי הוזנח, או נכון יותר שודרג בצורת גראם מסאלה – תערובת תבלינים הודית שישר העיפה אותי לטיול בהודו כמה שנים קודם לכן. פתאום הרגשתי שוב נטול דאגות, חופשי לחלוטין, זנחתי ת'סלולרי בצד, שכחתי מקיומם של סמסים, פייסבוק, סרוויס ועוד רעות חולות שמנהלות את חיי. ממש יכולתי לחוש שוב את כל הפעמים שאכלתי קארי בגואה, נשרפתי מאובר חריפות, ואפילו מספר הפעמים שהושבתתי למיטה בגלל כאב בטן. הייתי חוזר לשם עכשיו בלי לחשוב שנייה נוספת.

האופטלגין התחיל לפעול, אז כמנהגי לקחתי עוד אחד. ליתר ביטחון. המחשבות על הודו לא הרפו. טיילתי הרבה בעולם. קרעתי את ארה"ב מחוף לחוף, אירופה הקלאסית היתה אחת מחברותי הטובות שנים רבות, וגם מזרח אירופה לא קופח. סיני, מקסיקו וגוואטמלה, תאילנד ועוד בלי סוף.

הודו זה סיפור אחר. הודו שינתה את חיי. במקום שאנשים רואים סירחון אני מתאהב, כשהם חוששים לגעת במזון הדוכנים בשוק, אני זולל כמו משוגע. על גבי אופנוע, שרוול כתום, גופייה ענקית במידותיה, שיער מפוזר, יחף, ושמישהו ינסה לעצור בעדי. בחיים לא הרגשתי כל כך רגוע, שליו, נינוח ומאושר כמו באותו טיול בהודו. והאוכל מטריף חושים.

יוגי, שנראה כאילו שמו מתחבר למחשבותי על הודו, קלט שאני נודד למחוזות רחוקים והחליט להוציא את הנשק הכבד, הארטילריה שמשנה את תוצאת המשחק. נקניקיית חזיר אימתנית הונחה על השולחן. לצדה כלאחר כבוד הגיעו גם שקדי העגל. עוד לפני שהספקתי לשאול למה הם מיועדים הם הספיקו להיחרך במחבת ולהצטרף למסיבת השקשוקה. ביצים, והרבה, נוספו להן למחבת. בינתיים נקצץ לו סלט טעים, והחלטנו שטחינה גולמית תהיה תוספת תיבול מצויינת.

הייתי מסודר לחלוטין. הראש היה נקי ממחשבות ובעיני רוחי נישאו אל על נופיה הקסומים של הודו. הארומה בחדר היתה מדהימה. יותר מזה לא יכול לקרות.

דפיקה בדלת.

מי זה? שאלתי את יוגי. הפתעה, הוא ענה. אריאל נכנס. אריאל הוא דמות צבעונית במיוחד ובעליו של הבר 223 והמסעדה היוונית קלמטה ביפו. אבל יותר מהכל הוא האיש שאחראי על הרבה לילות שגרמו לי (ולעוד המון אחרים) לקום למחרת בבוקר ולגלות שאני לא זוכר דבר. תוך שניות הוא הכין לנו דרינק נפלא על בסיס מיץ תפוזים ואלכוהול. כבר לא זוכר איזה. בכל זאת בוקר לא קל. גם למחרת היה לא פשוט.