בתוך גל המסעדות החדשות שנפתחו בשבועות האחרונים, הצליחה מסעדה אחת לבדל את עצמה היטב בין כל המקומות, שאיכשהו, משום מה, על הנייר לפחות ולפני שאוכלים בהן, מזכירות מספיק מקומות שאנחנו כבר מכירים. זיגל הגדול, של אריאל כהן בידלה עצמה דרך הקונספט: חזרה לאוכל של יפו מפעם, כור היתוך תרבותי ועדתי, וקיבוץ גלויות קולינרי שאין שני לו. השף והבעלים, אריאל כהן, הוא יליד יפו, דור שני למשפחת עולים, שהיא בעצמה סמל לכור ההיתוך הישראלי. אל המנות, כך קראנו בכתבות הקידום המפרגנות למקום החדש, הוא הגיע דרך ספרו המיתולוגי של מנחם תלמי, "תמונות יפואיות". התפריט של זיגל הגדול אמור בעצם להיות האדפטציה המוקפדת, עם טאץ', למנות המתוארות בספר ההוא, שמקורן בשפע השפעות, סובבות ים תיכון בעיקרן. כמה נחמד.
הגענו לזיגל הגדול מצוידים באינפורמציה הזו, שאין ספק שמצליחה לעורר חשק, רק כדי לגלות שקונספט יכול לפעמים לעמוד למסעדה לרועץ; בעיקר כשהוא מופרך קמעא. זיגל הגדול מצויה ביפו, סמטה משדרות ירושלים, בחלל שבו הריץ כהן בשעתו את פויקה. לא הייתי ממעריציה של פויקה בשעתה, אבל היה בה, בבירור, קונספט מוצדק ומגובש. כאן מתגלה הקונספט כרעיון חלוש, שאינו מגובה כלל בחוויה לסועד. האוכל המוגש בזיגל הגדול הוא בעצם אוסף מנות עממיות, שלו לא היה נכפה עליו המיתוג המאולץ, ייתכן שהאכזבה ממנו היתה מהדהדת קצת פחות.
אילו היתה זו סתם מסעדה יפואית עממית, ייתכן שאפשר היה לנקוט מידה מסוימת של סלחנות לתחושת החיפוף וחוסר ההקפדה העולה מן האוכל. מאידך גיסא, על עוד מסעדה עממית עם תפריט סטנדרטי, כנראה שלא הייתם קוראים במדורי האוכל כמקום חדש מסקרן. סביר גם להניח, שמבקרי המסעדות לא היו מגיעים אליה. אילו לפחות הייתה המסעדה מנסה להעביר לסועד משהו מחוויית "תמונות יפואיות" ויפו של פעם; במלל, בתפריט, במסר העובר מן המלצריות; אפשר היה למצוא חן כלשהו בכל זה. אבל זה לא קורה, והתחושה שהקונספט פשוט מודבק לכאן, למטרות קידום ותו לא, גורמת למידה לא מבוטלת של אי נוחות.
אחרי שמנכים מהמאזן את מקדם הקונספט, נשארים עם חלל לא מושקע במפגיע, ואוכל לא מושקע במפגיע. אם היו מתמחרים את האוכל הזה אחרת, בזול, כמתבקש מאיכויותיו, אפשר היה לעבור עליו לסדר היום. מאחר שבזיגל הגדול משאירים בקלות 350 שקלים לזוג, על אוכל ששווה הרבה פחות מזה, כל העסק מצער למדי.
המלצרית המליצה להזמין כמה נשנושים לפתיחה, על תקן מזטים. הלכנו על "הטבולה של יהודה טבולה לבנונית אסלית" (36 שקלים), קובה ממולא בפירות ים על טחינה (48 שקלים), צזיקי (18 שקלים), ו"חלה בסיר פלא מהתנור של סבתא קלצ'ה" (16 שקלים). זה היה סט פתיחה מבאס מהמסד ועד הטפחות. הטבולה היתה בעצם סלט ירקות לא גדול, עם מעט בורגול דק בתוכו. הירקות לא הרשימו, התיבול לא התרונן, והתחושה היתה של סתם לגמרי. במנת הקובה היו 3 יחידות מטוגנות רע, מוצפות שמן מיותר, בלי כל נוכחות בחיך לפירות ים, על טחינה שתובלה רע. חובבנות מוחלטת. הצזיקי לא הזכיר יוגורט טוב, ששודרג עם תוספי טעם, ו"החלה של סבתא קלצ'ה" היתה שגרתית וקטנטונת. 118 שקלים רשם המונה על סט הפתיחה. המון כסף על אוכל שכונה.
"הקבבים של יפו" (62 שקלים), ושווארמה פיקניה עם יוגורט (88 שקלים), היו העיקריות שלנו, שהמחישו שלא הרבה השתנה בהשוואה לסט הפתיחה. שלושת הקבבים אמורים היו להיות בתיבולים שונים: רומני, בולגרי ומזרחי. בפועל, אלה היו 3 קציצות שגרתיות מאוד, לא מרשימות כלל, שהוגשו על מגש כסוף עגול, עם אורז אדמדם פושר, שהתקרר בשניות, ומעט ירקות ליד. בשווארמה היו נתחי בשר שאיכותם סבירה, על פיתה, עם צ'יפס לא מוצלחים ויוגורט ליד. זו היתה המנה היחידה בארוחה, שגירדה איכשהו, מלמטה ועם מאמץ, את רף הבינוניות. "עוגת שוקולד דה ז'ה וו" (24 שקלים) היתה עוגה כושית פשוטה וחסרת חן ו"פגז קומפוט עם עראק" היה קומפוט חובבני עם עראק.
על ארוחה של מעט מזטים לא מוצלחים, קבב סתמי, שווארמה בינונית בקושי, קינוחים חובבניים ושתי בירות, השארנו 363 שקלים. זה הרבה מדי כסף בשביל אוכל כזה, באכסניה כזו. הקונספט, כאמור, מזיק יותר משהוא מועיל, אבל גם בלעדיו מדובר בארוחה מאכזבת ובלתי מומלצת בעליל.
זיגל הגדול. רחוב תרצה 14, מדרחוב תיאטרון גשר, יפו. 03-6814622. לא כשר