התחשק לנו לפתוח את השנה החדשה במשהו טוב. לא לנסות מקום חדש, ולהרגיש שבעצם מנסים עלינו, ולא להסתפק באחד סביר ופונקציונלי. רצינו מקום טוב באמת, שיהיה סימן לבאות. בא לנו ליהנות. הלכנו לאורנה ואלה.
כמה נעים הקונצנזוס שסביב אורנה ואלה. וכמה נחמד שבדרך נס לא היה תור בכניסה. בקדמת בית הקפה, הפונה אל הרחוב, היו כל השולחנות ריקים. כולם ישבו בפנים, בחלק הממוזג שבו העישון מותר. התיישבנו גם. מוזר, המקום היה סגור לשיפוצים, אבל לנו הוא נראה בדיוק אותו דבר. אולי הריצוף חדש?
למרבה השמחה, התפריט, שעבר גם הוא שיפוצים קלים, שמר על לביבות הבטטה. למרות שאנחנו כבר יודעים להכין אותן בבית (קישור למתכון המפורסם בסוף הכתבה), תמיד טוב לדעת שיש מישהו שמוכן לחסוך מאיתנו את ריח החמאה השרופה בשיער כמה דקות לפני שהאורחים באים. גם הסנדוויצ'ים, בלחם לבן או שחור שנאפה במקום, נותרו על כנם. עכשיו גם אפשר להזמין אותם בחצאים, מגמה מבורכת, שפושה בחלקים נרחבים של התפריט. לא היה סנדוויץ' אבוקדו, אז הלכנו על חצי שחור עם גבינת עזים ופלפלים (19 שקל). הבחור שהתיישב לבד בשולחן לידנו התעניין בתקיפות אם יש הנחה לעובדי החנויות הסמוכות. 15 אחוז, ענו לו המלצרים שאכלסו את השולחן שליד. ממחלקת המנות הראשונות הזמנו מנה קטנה של רביולי כבד עוף עם עשבי תיבול ואוכמניות מיובשות, ברוטב יוגורט, חמאה ופפריקה (28 שקל). עובד החנויות הסמוכות בירר באילו שעות ההנחה תקפה, כי הוא תמיד עושה להם הנחות בחנות שלו, והחלה מסכת לא קצרה של התמקחויות.
חצי הסנדוויץ' היה מצוין כמו פעם, עם גבינה צחורה ורכה, רסק פלפלים עדין, עגבניות ובזיליקום והרוקה הכי יפה שנראתה לאחרונה. שלישיית הרביולי, משולשי בצק עדינים שבמרכזם כדור בשר ואוכמניות, טבלו ברוטב כתמתם ושמנתי. מושיק טען שהרוטב מדהים, ואני, שחשבתי שהוא רק ממש מוצלח, המשכתי לגנוב ממנו הרבה אחרי שנגמרו הרביולי. לידינו, העובדים, אלו של המקום ואלו של חנויות הרחוב, המשיכו בפינג-פונג בין-שולחני רועש של שיחות שכנים לעסקים. מישהי משולחן אחר ניגשה לבחור שיודע לעמוד על שלו, ושאלה אותו אם הוא צריך עובדים לחנות, לא בשבילה, בשביל חברה שלה. דווקא כן, 18-19 שקל לשעה, נטו, ושתיכנס אליו בשעות הבוקר. אחד המלצרים הציע לעובד חדש להתחיל להכין את הבר, לפני שיתחיל הלחץ, אבל באמת - שיעשה מה שהוא חושב.
שלוש שורות בתפריט - קצת פחות על השולחן
שש וחצי בערב, אחרי ארוחות הצהריים ולפני ארוחות הערב; כנראה הגענו בזמן החלפת המשמרות, כי משהו שם חסר. זה היה הרוטב הזה, שבדרך כלל מדביק את כל המרכיבים המוצלחים של בית הקפה לכדי הוויה אחת, די צבעונית כדי לעניין, הרמונית מספיק כדי לא לעצבן את העיניים.
כמעט ביחד, יצא שאנחנו והאיש שמחפש מוכרות ב-19 שקל לשעה קיבלנו את המנה שהזמנו: המבורגר חזה אווז עם ג'ינג'ר (58 שקל) עם מיונז-זעפרן, מטבל פפאיה ורוזמרין, וסלט חסה, כרוב וכוסברה, עם כמה צ'יפסים שמנים. בתפריט המנה הזאת תופסת שלוש שורות. על השולחן פחות. זאת לא מנה גדולה מדי. תוכו של ההמבורגר נא כמעט לגמרי, ושילובי הטעמים שהציעה המנה היו מפתיעים, מעניינים וקצת מעצבנים.
הערב הפציע, את שולחן המלצרים תפסו שתי נשים, עם שתי כוסות יין אדום וילדה, המרפסת שבחוץ התמלאה במהרה, ועד שחוסל הצ'יפס האחרון במיונז-זעפרן (ואתם חשבתם שפלאפל בטטה זה חילול הקודש), נעשה נעים. אז הגיעו לשולחננו גם עוגת מוס השוקולד (25שקל), והפוך קטן (9 שקלים) ומצוין. הרוטב הסודי, שעושה את המקום למה שהוא (שמנת ועירית?), יצא סוף סוף מהמטבח ונמסך על כולנו בנדיבות. מחבר בין מנות מקוריות אך לא תמיד מושלמות, מלצרים חמודים ובלתי נגישים, ואורחים מקומיים ומקומיים פחות. הקסם, מסתבר, לא אבד. הוא פשוט התעכב בכניסה.
"אורנה ואלה". שינקין 33. טל' 6204753.