מיעוט המסעדות מחוץ לריכוזי הערים הגדולות בישראל הוא עובדה ידועה ומעציבה. דלילותן בגזרת פרדס חנה-כרכור דרמטית עוד יותר. כל מקום שנפתח באזור שחון שכזה מייצר לפיכך, מיידית, תקווה. לא גלומות כאן בהכרח פנטזיות למצוא את המטבח החדשני והמרתק בישראל. בהתחשב בריק הקולינרי המוחלט בגזרה, גם משאלה לגלות אוכל נעים סימפטי היא לא דבר שיש להקל בו ראש.
הגענו לרוברטה וינצ'י בפרדס חנה, שנפתחה במרץ האחרון, עם ציפיות לגמרי מתונות. קיווינו למצוא איטלקית בסיסית ונעימה לכל המשפחה, שמגישה אוכל חביב בתמחור שפוי. עם תפריט שעיקרו פיצות ופסטות, רכיב 'לכל המשפחה' ללא ספק בא על סיפוקו. עם עיצוב כפרי חמים, הכולל בר גדול ואי מעץ במרכז המסעדה, שבר נוסף סביבו, מיטיבה רוברטה וינצ'י לספק חווייה של נעימות לכל.
ומאחר שגם התמחור ברוברטה וינצ'י שפוי והגיוני, כל שנותר עכשיו הוא שהרכיב הקולינרי של משאלתנו, לאוכל איטלקי בסיסי וחביב, יוכתר בהצלחה. בזו אחר זו הגיעו המנות לשולחן ומוססו, עוד קצת בכל פעם, את משאלתנו הצנועה, עד שזו התמוססה לה לגמרי, לכדי התפוגגות מוחלטת. לא היו מנות איומות ונוראות בארוחה הזו אבל רובה ככולה הייתה בינונית ומטה, במקרה הטוב בינונית.
לעוד טורים של אבי אפרתי
טוטומה: מזללה בראש אחר
כנען: צולחת את מגבלות הכשרות
דוק: צריך עוד מקומות כאלה
התפריט ברוברטה וינצ'י נחלק לראשונות, פיצות, פסטות וטאבון והקפדנו לבחור לפחות מנה אחת מכל קטגוריה. פתחנו עם סלט פנצנלה (44 שקלים) שכלל את כל רכיבי הירק המתבקשים בצירוף מוצרלה, קרוטונים, זיתים וצלפים. זו לא הייתה מנה גדולה והירקות בה עגבניות, מלפפונים ובצל סגול, לא קרנו רעננות יתרה. לצד חומרי גלם, סלט מהסוג הזה זקוק ליד טובה בתיבול. זו לא ניכרה שם.
ניוקי הפורצ'יני (65 שקלים) לא הרגיש טוב בהרבה. מרקם הניוקי הרגיש רחוק מאד מזה עליו מפנטזים כשחושבים על מנה כזו. הוא לא היה עשיר ולא ענני. הייתה בו אף מידה של גרגיריות לא רלוונטית. רוטב חמאת המרווה היה גס, פשטני ולא רק שלא אנין, גם לגמרי לא מספק, אפילו על תקן מנה סבירה ותו לא לכ-ו-ל-ם.
מנת פיצה סלמון (62 שקלים) הגיעה מהטאבון העומד בלב פעילות המטבח. הבצק היה ככה וככה, תערובת מוצרלה ופרמזן הייתה יציקתית ועליה הונחו, סתם כך, נתחים קרים של סלמון מעושן מסוג נחות. לא נראה לי שאסכן הרבה מידי אם אעריך שאת הסלמון הזה לא עישנו ביתית במקום. הוא היה מפוצץ מליחות ודוחה למדי. לצדו היו פלחי לימון, מן הסתם מתוך מחשבה שסלמון מעושן הולך טוב עם לימון. רק מה ללימון ולגבינות שמתחת; ובינינו מה לסלמון מעושן שטעמיו כה עזים עם הגבינות שהיו שם? פיצת עוועים מצערת במיוחד.
מנת פטריות וירקות בטאבון (68 שקלים) כללה גזר סגול, פלפל, פטריות, בצל, קישוא ותפוח אדמה לצד איולי ורוטב עשבי תיבול. כאן עמדה על הפרק מיומנות השימוש בטאבון. חלק מהירקות היו צלויים יותר, חלקם צלויים פחות, חלקם ממש לא מספיק. טונות פלפל שחור גרוס הפכו את המנה ללא מאד ידידותית למשתמש. צריך היה לגרד את רובו החוצה בסכין, בהצלחה חלקית. איולי ורוטב עשבים נחמד הרגיעו במקצת את הבעיה אבל רק במקצת. זו הייתה מנת ירקות טאבון בעייתית.
דג אוסובוקו (120 שקלים) כלל רוטב עגבניות שהתכתב עם תבשיל אוסובוקו והיה סביר, עם תפוחי אדמה ונתחי דג שהצליחו לשמור על עסיס מסוים. המנה הסבירה באמת היחידה בארוחה.
חלקנו לקינוח טירמיסו (34 שקלים) בכוס, שהיה גרוע. שום דבר שמזכיר טירמיסו סביר כהלכתו לא היה בו. הוא היה מתוק מידי ולא ניכר בו זכר משכנע לבלנד הטעמים המוכר כל כך, הקצת בנאלי, אבל הכיפי כשכל זה מצליח, של טירמיסו טוב. המנה הרעה בארוחה.
393 השקלים שהשארנו, לפני שירות ונוזלים, יכולים היו להיתפס כסכום סביר מאד עבור ארוחה לשני מבוגרים ושני ילדים, אילו היה מדובר באוכל שרף איכויותיו סביר. הרבה אוכל היה כאן. זוג יכול לאכול כאן גם בכ-280 שקלים ולצאת מפוצץ מפחמימות. אלא ששום סכום איננו סביר כשהוא מכסה אוכל שאינו טוב דיו.
רצינו, באמת שרצינו, לצאת מרוברטה וינצ'י עם פרגון למקום נטול יומרות וטוב כוונות שעושה את הדברים כמו שצריך, ועוד בפרדס חנה. לא תמיד מצליחים לקבל את מה שרוצים.
רוברטה וינצ'י, אחוזה 43 פרדס חנה-כרכור, 04-6037377.
