אסיה, המסעדה החדשה הכי מעניינת של הזמן האחרון, נפתחה לפני כארבעה שבועות בשוק הפשפשים. על המיזם אחראים אנשי שאפה בר גסטרונומי מוצלח ומצליח בשוק; מהמקומות היחידים שם שיודעים לתת גם קולינריה, להבדיל מסתם אווירה. לאנשי שאפה חברו לילך רווה (לשעבר כתית), ועומרי זקהיים (כתית וסורה מארה).
אסיה ממוקמת בלב הפועם של השוק ומחולקת לשני חללים, משני צידי סמטת רבי נחמן; ובפשפשים כמו בפשפשים, אפשר גם לשבת בחוץ. בקונספט, מן הסתם, אוכל אסיאתי; אבל אין מדובר בעוד מסעדה פאן אסיאתית מהסוג המוכר, שעושה קריס-קרוס על מזרח אסיה כולו ומקפצת בלא הגיון בין פאד תאי, סושי וצ'יקן טיקה.
המטבח של אסיה, כך הסבירו המלצריות, מתמקד בוויטנאם, לאוס, בורמה וחלקים מסוימים מתאילנד. לא רק שלא תמצאו סושי, אגרול וחברים; אין כאן נודלס בכלל וגם לא מנות שבסיסן אורז. במציאות הקולינרית המקומית זו בחירה שאינה מובנת מאליה, שיש להעריכה. יש כאן אמירה: אסיה לא הגיעה כדי להיות אסיאתית פופולרית לכל המשפחה. היא מסעדה גסטרונומית שמכוונת לפלח סועדים מיומן יותר. אנחנו בעד.
בשבועות הפתיחה מתנהל המקום קצת כמו סוג של פופ אפ. המעוניינים להזמין שולחן מוזמנים לסמס למספר נייד ולחכות לסמס מאשר. כשהגענו, בעוד ערב קפוא באמצע השבוע שעבר, היה החלל בו ישבנו מלא. גם האווירה מרגישה פופ אפית. איש ממעצבי העל של הסצינה לא חתום על העיצוב כאן או שמא מדויק יותר לומר על האין עיצוב. הקירות חשופים, השולחנות צפופים מאד, הכיסאות פשוטים, הספה עליה יושבים נמוכה והמזרן שעליה לא ממש נוח. שוקעים לתוכו. המנות הגיעו מהחלל הנגדי לזה בו ישבנו ובכל רגע שנפתחה הדלת ומלצר/ית אצו עם צלחות חדרה רוח ונעשה קררר. המון נותני שירות פיזזו בין השולחנות אבל השירות, למרות טוב הכוונות, לקה בחובבנות והתקשה להמריא.
כל אלו עוררו בנו קצת אסוציאציות להודו, בהחלט מדינה הממוקמת באסיה; רק שתמהתני אם לסוג החוויה הזה כיוונו אנשי שאפה כשהגו את המקום. אפשר לנסח זאת גם כך: אנחנו ממש בעד מקומות לא נורא מעוצבים שבהם האוכל הוא העיקר. סיינט ג'ון בלונדון, של השף פרגוס הנדרסון, האם הגדולה של הז'אנר, היא מהמסעדות האהובות עלינו ביותר בעולם כולו. באסיה הרגשנו שקונספט ה- "פחות זה יותר" לא בדיוק עובד. יש יותר מדי רישול.
ערים לכישוריה המקצועיים של רווה, לקו הקולינרי הנשמר מפופוליזם ולעבודת ההכנה היסודית שקדמה לפרויקט אסיה, קצת התרגשנו לפתוח את התפריט. שמחנו לגלות רשימת מנות לא ארוכה, מקורית בפרמטרים מקומיים, ללא שמץ מהחשיבות העצמית הזכורה מכתית, המקום ממנו צמחו רווה את זקהיים. גם התמחור שפוי. כך מרגיש עיון בתפריט רגע לפני ארוחה טובה. עם התפריט הגיע קנקן תה חמים קטן, בשתי כוסיות, שליווה את הארוחה.
הזמנו מנות בשני סבבים, בהסתמך על כמה מהמלצות המלצריות. הסבב הראשון כלל מנת גאו דזה ירוק (42 שקלים) מסקציית הכיסנים, פטריות אומאמי (39 שקלים) מאגף הירקות ו'סלט לילה בהו צ'י מין' (42 שקלים) מקטגוריית הסלטים. במנת הגאו דזה היו חמישה כיסנים שאודו ונצרבו במחבת לכדי השחמה, במילוי כרוב סיני ועירית, שהוגשו עם שמן צ'ילי. הבצק היה סביר, המלית סבירה, הצריבה במחבת הותירה שומניות רבה מדי והמנה כולה קרנה סטנדרטיות, ללא תחושת ערכים מוספים או מוקפדות ניכרת. נכון, במחיר הזה מקבלים במסעדות אסיאתיות אחרות שני כיסנים, לא חמישה. גרידיות היא בטח לא שם המשחק באסיה; אבל ביטויי מצוינות לא היו כאן.
מנת הפטריות אומאמי הגדילה לעשות, או שמא נכון יותר לומר הקטינה. היו בה מיני פטריות לבנות שהוקפצו בסויה בהירה, עם שום וצי'לי ירוק שמעליהן פטריות אנוקי פריכות. כמו במנה הקודמת, גם כאן הייתה מאסה גדולה אבל היי, הבטחתם אומאמי, לא הרעלת נתרן. הפצצה לא מווסתת של סויה הייתה שם וכמו במנת הכיסנים מהפסקה שממעל גם יד כבדה מאד על המחבת ועודפי שמנוניות מוגזמים. לא רק שלא היה במנה הזו שום דבר שקשור לאנינות, היא הייתה מרושלת במיוחד.
במנת הסלט היו פאפאיה ירוקה, גזר, עשבי תיבול ובוטנים וגם נתחי קלמרי צלויים בגריל פחמים, מושרים במרינדת עשבים. זה היה קליל, רענן, חביב, טוב משמעותית משתי המנות הקודמות. לא יוצא דופן בטעמיו אולי אבל לפחות חיובי.
סבב שני: פנקייק מרחובות האנוי (59 שקלים), קארי קאו סוי (64 שקלים) וספייריבס קרמל מעושן (71 שקלים). שלוש המנות תוארו על ידי המלצריות כמנות דגל.
בפנקייק היו שרימפס וטופו נבטי שעועית, קוקוס מקורמל וג'ינג'ר כבוש והוא הוגש עם עלי חסה, עלים, ירקות מוחמצים ורוטב בוטנים. את חתיכות הפנקייק הממולא צריך היה להכניס לעלה החסה עם שאר התוספים. זו הייתה מנה כייפית, וכנראה הטובה בארוחה. מרקם הפנקייק היה מוצלח. השרימפס הוקפצו כראוי, הג'ינג'ר הכבוש נתן טוויסט, הקוקוס המקורמל מתיקות, החסה והעלים רעננות ורוטב הבוטנים עטף הכול.
פחות נהנינו מהמנות האחרות. קארי קאו סוי היא מנה מצפון תאילנד, שיש בה כרעי עוף מפורקות, צלויות, בקארי, עם תוספת עלי חרדל, שאלוט פריך, ליים וכוסברה. התוספות היו בסדר וכך וגם הקארי עצמו אבל העוף הרגיש עייף. טעמי הקארי לא הוטמעו בו וגם לא הצליחו להעשיר אותו כנשא טעמים. הוא היה עגום טעמים ומכובס למדי.
במנת הספייריבס היו שתי צלעות חזיר אפויות, בזיגוג קרמל סוכר דקלים עם קליפות תפוז, סוכריות בייקון ושבבי שאלוט פריכים. אין סיבה להתלונן על מקדם השומניות העצום של ספייריבס. מעט בשר, המון שומן חזיר - זה הז'אנר. אלא שמעטפת הקרמל המעושן ושאר התוספים נתנה שם עודפי מתיקות פשטנית, נטולת ניואנסים, חסרת מורכבות וללא טאץ' איכות יוצאת דופן בחומר הגלם עצמו. מנה סתמית.
חלקנו קינוח 'לילות יפו בנגקוק' (32 שקלים) ובו שתי לחמניות רכות. אחת ממולאת בקרם שומשום שחור עם מי ורדים ושניה בקרם שקדים עם מי זאהר. הן היו מתונות במתיקותן ונעימות למאכל. לצד הפנקייק וסלט הקלמרי הן היו החלק החיובי של הארוחה, רק ששלושתן היו חביבות; לא פחות אבל גם בהחלט לא יותר. שאר המנות היו, כאמור, הרבה למטה משם.
השורה תחתונה, והדברים נכתבים במידה לא מבוטלת של צער, רחוקה מלספק. הכישרון, הידע והמאמץ לא חוברים אלו לאלו לאוכל טוב דיו; לא מצליחים למצוא את דרכם אל הצלחת. סך איכויות האוכל מתקבצות איפשהו לרף הבינוני ומטה, שיש בו גם כמה מופעי חובבנות. אם מחברים לכך גם השירות, האווירה, פרצי הרוח שחודרים בכל רגע לחלל, המזרן הלא נוח וכל השאר; זה מרגיש יותר כמו מזללה שאנטית בפרדס חנה, ליוצאי הודו, ממיזם אנין של אנשי מקצוע מיומנים מתחום הבילוי והקולינריה.
כן, בעוד חדשיים-שלושה זה בוודאי ייראה טוב יותר. כל מסעדה נראית טוב יותר ארבעה חודשים מהפתיחה בהשוואה לחודש הראשון; אבל כרגע יש פה יותר מידי גוונים של רישול. אכזבה גדולה.
אסיה, רבי נחמן 3, יפו. מספר להזמנת מקום בסמס: 050-5427775. לא כשר
חשבון
