אני משתדלת בבישול להשתמש בחומרי הגלם שגם אימא וסבתא שלי השתמשו. אימא התמחתה באוכל צפון אפריקאי וממש לא אהבה שהפריעו לה במטבח. למרות זאת התעקשתי תמיד לטעום הכל, גם אוכל שלא אהבתי. אחר כך ניסיתי לחקות את זה במטבח ובסוף הצלחתי מניסוי וטעייה. היום אין דבר כזה שהנכדים מגיעים ואנחנו לא אופים ביחד עוגיות. חשוב לי לנטוע בהם זיכרונות טובים, עטופים בריחות, זה כמו צידה קטנה וחשובה לדרך בחיים.
בהתחלה היו לי פדיחות, אבל כשגדלים בבית עם אוכל טוב מזהים מהר מאוד מה שכחת להוסיף, את התבלין הספציפי שחסר. אנשים בטוחים מאיך שאני נראית, שאני כל היום מטיילת בקניונים. זה ממש ממש לא נכון. אם כבר תמצאו אותי בחנות, זאת כנראה תהיה חנות תבלינים. אני מארחת המון, אבל ממש לא מעניין אותי לשבת בשולחן ולאכול עם כולם. אני מעדיפה להיות במטבח, לבשל ולהגיש ולראות את התגובות של כולם, זה מה שנותן לי את הדלק להמשיך.
לא נולדתי עם ידע בבישול, אבל בעזרת שימוש בזיכרון, הרבה סבלנות ואהבה, הצלחתי להשתלט על זה. אם לאדם אין סבלנות, לדעתי הוא לא יכול להיות במטבח. צריך לתת לאוכל את הזמן שהוא דורש, תתנו כבוד למה שאתם מכניסים לגוף שלכם, ותכבדו את עצמכם. כמו שמשקיעים בלק ושיער ותכשיטים, תשקיעו גם באוכל שלכם. נכון, גם מלחמנייה אפשר לשבוע, אבל אם כבר אתם מבשלים תבשלו מאהבה ולא מתכוני אינסטנט שמוכנים תוך חמש דקות. אחרי הכל, אוכל זה עניין מנחם. בסופו של יום נפגשים סביב הסיר, השולחן, המטעמים, זה מה שמאחד את כולנו. אומרים שאיפה שיש סיר - הכל בסדר.
