מסעדת מינאטו מאזור התעשייה של הרצליה פיתוח יצרה לעצמה בעבר מעמד מיוחד בקרב אוהבי וידעני אוכל. היא נתפסת לא רק כפלא יחיד ומיוחד בתחום המסעדות הכשרות בישראל; גם כאחת היפניות הכי טובות כאן בערכים מוחלטים. כל זה התקיים, איכשהו, מתחת לרדאר של הציבור הרחב, לפחות זה החילוני, על תקן סוד שמור הידוע למתי מעט.
מאד נהניתי לאכול במינאטו לפני קצת פחות מחמש שנים. הזיכרונות ההם טענו את הימים שלפני הארוחה הנוכחית בהמון חשק. תהליך הזמנת השולחן היה אמנם מייגע עד מרגיז, וכלל לא מעט טלפונים שלא נענו וגם שיחה אחת בה הבטיחו לנו שיחזרו אלינו לתיאום הזמנה ולא עשו כן. זה הרגיש תמוה אבל הגעגוע לסושי המצוין בשעתו הפיג את החשד.
שמחים ומצפים לטוב הגענו בשבוע שעבר למינאטו כדי לגלות שאף שהזמנו כמעט שבוע קודם, לא שמרו לנו שולחן. המסעדה הקטנה הייתה מלאה אבל אחראי משמרת טוב כוונות התנצל מקרב ליבו והפיק עבורנו שני מקומות על הבר. התבנית הזו תחזור על עצמה שוב ושוב במהלך הארוחה: הצוות מפשל, אחראי המשמרת המסור לא יודע את נפשו מרוב צער, ומתקן. אלא שבשלב מסוים העסק החל לקבל מימדים של פארסה.
הגישו לנו מנה פתיחה אחת. הבאות בוששו להגיע. ביקשנו שוב ושוב שיבדקו מה עם המנות שלנו רק כדי לגלות, אחרי כ-40 דקות מהגשת הראשונה, שאיש לא הכין לנו אותן. או אז, בבירור עם מנהל המשמרת, התברר שכן הכינו את המנות שלנו רק שהן נשלחו לשולחן אחר.. שוב התנצלות מקרב הלב ("אלו דברים שאף פעם לא קורים כאן, באמת..") עם הבטחה שעכשיו הכול יגיע מהר. עכשיו הכול אכן הגיע, גם אם לא סופר מהר, רק שלאחר טעימה קטנה ממה שהגישו לנו, קלטנו שמדובר במנות שמעולם לא הזמנו. התנצלות רבתי. אותנו זה בכלל התחיל להצחיק. אחראי המשמרת הפציר בנו שנאכל גם את זה, גם אם לא הזמנו ושבכל מקרה מהר יגיע מה שהזמנו. הפעם המנות המדוברות אכן הגיעו מהר. בין לבין, המלצרים פקששו ללא הרף. הם היו נורא חביבים אבל לא שירותיים במיוחד.
לכל הטורים של אבי אפרתי
זו הייתה חוויית בילוי הזויה למדי. מתישהו הופיע שוב אחראי המשמרת, האיש הטוב של הסיפור, והודיע לנו שלאור כל ההשתלשלות יזכו אותנו ב-50% ממחיר הארוחה ושגם הקינוח יהיה עליהם. בהתחשב ברצף המעיק, שלא לומר פסיכדלי, קיבלנו, לאחר התלבטות, את הצעתו. היא ייצגה בעינינו נטילת אחריות קונסטרוקטיבית על הבלגן. אני מנחש שהסועד הסביר היה ברצף שכזה היה מזמן קם והולך. ייתכן שהסיבה שלא עשינו כך הייתה היותנו בתפקיד. אין בליבי על מינאטו. להבדיל מבכמה אירועים כאלו בעבר, האחרון שבהם לא מזמן במסעדת מלכה של אייל שני ושחר סגל, בהם איש לא נטל אחריות אמיתית על הפידוחים, כאן זה בהחלט קרה. זה לא משנה את העובדה שהמקום התנהל באותו ערב באי ספיקה קיצונית למדי, עם אחראי משמרת אחד, שאצבעו מחזיקה בסכר.
באותה נשימה: בדבר אחד אני נוטה שלא להסכים עם הגיבור הטראגי של הערב, אחראי המשמרת, שחזר ואמר שוב ושוב, בכל אחת מתחנות הפידוח: 'דבר כזה פשוט לא קורה כאן אף פעם'. אם רצף כזה קורה בכזו שיטתיות, ואם משקללים את תלאות הזמנת המקום למסעדה, יכול להיות שזה קורה לעיתים מזומנות יותר?
חוץ מכל זה, היה גם אוכל. אם הוא היה משובח, זה היה משנה במשהו את התמונה. הוא לא. ביטויי המצוינת המובהקים, הזכורים לנו היטב מהארוחה הקודמת, לא נכחו הפעם. האוכל היה בנאלי וחד מימדי רוב הזמן. יש חסרון טרומי אחד ברור במינאטו: לא רק שאין פירות ים. שלושה דגים בלבד בתפריט - טונה אדומה, סלמון ודניס. ומאחר שדניס הוא בזבוז משווע כשמדובר באוכל יפני, נותרנו עם טונה אדומה וסלמון, שגם הוא, איך לומר, לא שיאי עידון ופנפון. זה היה המצב גם בארוחה הקודמת במינאטו אבל אז העסק כולו הרגיש אחרת.
התחלנו עם טרטר טורו, שנחשב לחלק היותר עסיסי בטונה האדומה. הסבירו לנו שספיישל היום הוא אצ'טורו, חלק שומני עוד יותר של הטורו (90 שקלים) והלכנו עליו. מאה גרם דג קצוץ דק, על קוביות אבוקדו עם ספייסי מיונז היו שם, עם ספייסי מיונז, טריאקי, שבבי טמפורה ובצל ירוק. טורו הוא נתח מדהים אבל נדמה שאופן ההטיפול במנה הזו גרם לאיכויות הדג להיבלע במקום להדגיש את ייחודן. יותר מדי אבוקדו, יותר מדי מיונז, טריאקי עז מדי, במינונים גבוהים מדי. מאסת טעמים כה מוחצנת, שלא לומר בולענית, רלוונטית לדגים מעט יותר בנאליים - דניס למשל. טורו הולך כך לגמרי לאיבוד. ב-90 שקלים למאה גרם דג, זה צריך להיות טוב יותר.
מנת מאצורי טונה (70 שקלים) כללה נתחי טונה אדומה צרובים במחבת, מוגשים עם בצל פונזו, אבוקדו, אספרגוס ורוטב מיונז ווסאבי. בדיוק כמו במנה הקודמת, יותר מדי תוספים, בעיקר מיונז, השתלטו בגסות יתרה על דג טוב כשלעצמו.
התפריט כולל קטגוריית קונוס לפי הזמנה (32 שקלים). כששאלנו את המלצר מה משמעות קונוס לפי הזמנה הוא הסביר שאפשר למלא את הקונוס בכל מיני דברים. ביקשנו קונוס טונה אדומה פרי סטייל, לבחירת השף וקיבלנו קונוס עם טונה וסטיקי רייס בלבד. קצת עגום.
המשכנו עם אינסייד אאוט סלמון טטאקי (45 שקלים) והרג'וקו רול (75 שקלים). במנת הסלמון טטאקי היו, לצד סלמון צרוב, אבוקדו, בצל סגול, מלפפון וספייסי מיונז, בציפוי טמפורה. בהרג'קו רול סלמון פאנקו עם סלמון טטאקי ואספרגוס, בציפוי בצל פונזו. שתי המנות היו סבירות ותו לא, ללא תחושת רעננות, חדות ודיוק. בסדר לקבל כמותן בסושיה בנאלית, כמותה יש בכל מקום; מוזר קצת במקדש סושי שאמור להיות מהטובים בשטח. סגרנו עניין עם צלחת פטיפורים (40 שקלים) שכללה מקרון אחד, כמה ריבועי שוקולד, שתי פחזניות וקוקילידה; כולם כשרים, אף אחד מהם לא בינוני אפילו.
על עוועי השירות לקח המקום אחריות. לא יצאנו זעופים כי הסכום שהשארנו בפועל על מה שאכלנו מגוחך. מאידך, כיף זה לא היה. בנוסף, אין מנוס מלדווח על היחלשות משמעותית במטבח של מינאטו. אם לשפוט על סמך הארוחה הנוכחית, לא רק שמינאטו רחוקה מלהיות יפנית מהטובות בשטח, בקושי שמור לה מקום בין הבינוניות שבהן. שומרי כשרות הם אמנם קהל שבוי; הם ימשיכו להגיע כי החלופות שלהם דלות. כמו שזה נראה כרגע, עבור פודיז מינאטו חדלה להיות האופציה המרעננת והראויה ששווה נסיעה מיוחדת. סושיות בינוניות ישנן כאן לרוב, עם מגוון דגה גדול יותר. חבל.
מינאטו. המנופים 8, הרצליה. 09-7731703. כשר
חשבון בבקשה
