על פי מסורת יפנית מקובלת, המיסו, המורכב ממרק בסיסי עשוי פולי סויה מותססים, ניתן לאנושות כסוג של ג'סטה מהאלים. אלה, החליטו לצ'פר את הנחותים במרכיב טעים ועדין ברמה על אנושית, שגם ישמור על הבריאות והאושר שלהם. בדומה למה שהולך אצלם באגפי הטכנולוגיה, ענף הבייסבול וההתאבדויות, היפנים תמיד נוטים להגזים. כך גם באוכל.
אם כבר נגענו באותו מיסו קדוש אציין שאצלי לפחות, כל מסעדה יפנית תיבחן בראש ובראשונה במרק המיסו שלה. הוא זה שיכריע אם מדובר בסושייה שכונתית חביבה שמאלתרת את המרק עם מה שמוצאים בפינת האוכל האסייתי בסופר, או שמא במסעדה מקצוענית שמשתמשת באבקת דגים (דאשי) בכמויות מדויקות. כמו ששיפודיה נמדדת קודם כל בהרכב הסלטים שהיא מפזרת על השולחן, כך גם אצל היפניות. מיסו טוב? המקום חייב להיות לכל הפחות מיוחד. מיסו מג'עג'ע? כדאי לפקוח עיניים.
ההנחה הייתה נכונה עד ההגעה למינאטו שבהרצליה פיתוח, ומשם היא החלה לדרוש חשיבה מחדש: למה? כי המיסו במינאטו, שהגיע במסגרת הארוחה העסקית, היה בינוני מינוס. הוא מלוח הרבה יותר מעדין וחתיכות הטופו שצפו בו היו כל כך מדולדלות וחיוורות, שתהינו אם לא כדאי שצוות מז"פ יבדוק מה קורה איתו. כבר התחלנו להתכונן לארוחה סבירה במקרה הטוב. אממה? המנות העיקריות שהגיעו בהמשך היו פשוט אדירות. זו, על רגל אחת, הבעיה בעסקית המוגשת באי הקולינרי הקטן של שף אקי טמורה בהרצליה פיתוח. ההבדל בין העמוד הראשון של התפריט לעמוד המושקע יותר שבהמשך.
ההבדל הזה מגיע כבר בהתחלה, כשמתברר, שהמקום מקנה תחושת צפיפות בלי קשר למספר היושבים בו. אינטימיות לא תמצאו כאן. ומה עם מנות הפתיחה? על המיסו דיברנו, אבל היו גם, במסגרת העסקית, סלט וואקמה וסלט הרוסמה. בסלט הוואקמה קיבלנו נפילה קשה ועצובה בדמות אצות לא מוכנות, קשות ללעיסה וחמוצות בצורה מעוררת תהייה. התהייה אף התעצמה כשסלט ההרוסמה, שנחת לידו וכלל כמעט את אותם מרכיבים, בתוספת אטריות שעועית ורצועות גזר, היה טוב יותר. מוזר. מוזר כמו פתיחה עגומה במקום עם שם כל כך טוב.
אלא שאז הגיעה אל השולחן מנת הסן-טאן מורי, קומבינציית סשימי של שלושה סוגי דגים (סלמון, טונה בשתי וריאציות ודניס). הייתה זאת קודם כל מנה זוהרת בצורת ההגשה שלה, בתוך סיר אידוי מבמבוק (לקישוט בלבד) ועל מצע קרח כתוש. קיבלנו דגים טריים עם טעמים כל כך עמוקים שמיד חטפנו בומבה קטנה, מההבדל בין פתיחה צולעת למנות מוקפדות של שף טמורה, דור רביעי למשפחת שפים. הטונה כאן, הייתה כמעט מושלמת והבריקה עם נגיעה עדינה של מיסו. וכמו האפיקורסים ששואלים איפה היה ההוא מלמעלה בשנות הארבעים, נשאל גם אנחנו בצורה פחות דרמטית: איפה היה המיסו במרק? הסתכל מהצד וראה אותנו מאבדים בסיס מהאמונה? צורה לך. אחרי הטונה נזכיר גם את הסלמון שקיבל יופי את האיקורה - ביצי דגים שנמרחו עליו בעדינות אין קץ, סוף סוף קיבלנו את המנה למענה חיפשנו עשרים דקות חנייה.
המנה השנייה הקפיצה אותי כבר בתפריט: סוקיאקי בקר, סוף סוף הגרסה הכשרה לאותו תבשיל חמין-לייט יפני, שדורש סבלנות מהסוג הלא מערבי. אתם יודעים, זה שכולל בדרך כלל את השקץ עם האף הפחוס. הוא הגיע בהגשה יפנית קלאסית במחבת חצי עמוקה, עם אטריות סובה, שלל פטריות (כולל שיטאקי מצוינות) כרישה, טופו, גזר וזוקיני. בטעימה ראשונה הכל הרגיש אותו הדבר, בטעימה שישית ושביעית זה הרגיש עשיר ושמח עם המון רוטב מתקתק, אבל לא יותר מדי. הבחירה בבקר על פני פרגיות או סלמון הייתה טובה, הוא יכול היה להתבשל טיפה יותר, אבל לא באופן מורגש מדי. בדומה לסשימי מקודם, גם כאן כעסנו קצת: הטופו שהחריד רבע שעה מוקדם יותר הפך לחלק מעולה במנה מורכבת הרבה יותר.
אגב, ההגשה של כל המנות במינאטו, (כולל אלו של שולחנות שכנים-עד-כדי-פתיחת-קומונה), הייתה יפה ואלגנטית, עם כלי חרס קלאסיים בלי מאמץ גדול מדי כדי לחזור קצת לקרקע איזנו את העסק עם קומבינציית אייקו סושי פשוטה, שממנה נזכור בעיקר את רול האבוקדו הפשוט. רול הסלמון סקין וסלמון אבוקדו היו לא אחידים ברמתם, והאורז היה קצת קשה. אבוי.
יכול להיות שלמינאטו עדיף לבוא בערב. אז אולי המנות העיקריות מגיעות אחרי מנות ראשונות מהסוג שמציב רף גבוה יותר מזה שבעסקיות צהריים. ולמקפידים - אפשר, באופן חד פעמי, לדלג על המיסו, וגם על קינוח הטפיוקה הסביר בסיום. בטח יש לזה היתר הלכתי כלשהו.
מינאטו, המנופים 8 הרצליה, 09-7731703. כשר
חשבון בבקשה: