בשנה הבאה ימלאו לפיצה פצה - מזללת פחמימות איטלקית באבן גבירול, לא רחוק מכיכר רבין, 30 שנה. בישראל, מדינה שלא שמעו בה על מסעדות משפחתיות שעוברות מדור לדור שנים רבות (אם כבר, אבות מסעדנים שמחים אם אינם מעבירים לילדיהם חובות), זה לא פחות ממדהים. בני הזוג שלומי וסוזנה סלומון, בוודאי לא דמיינו כשפתחו בשעתו את פיצה פצה, שכמעט שלושים שנה אח"כ יאחזו במיני מתחם בן שלושה מקומות ובו פיצה, גלידריה ואמורה מיו - טראטוריה איטלקית שפועלת כמעט 14 שנים. כמו כל מה שבני הזוג סלומון נגעו בו, גם אמורה מיו הפך מהר מאד להצלחה גדולה. תמיד עמוס במסעדה הגדולה, הצמודה לפיצה פצה. בסופי שבוע, מערב חמישי ואילך, יש גם תורים - לא מחזה נפוץ במקומותינו.
יצאנו לאמורה מיו בהרכב משפחתי - מן הסתם הפורמט המתבקש כשמגיעים למסעדה שתורתה-אמנותה פחמימות. שישי לפנות ערב, הרבה לפני בום הסועדים הגדול שמתחיל ב-19:00. אמורה מיו, לה שני חללים פנימיים גדולים, ועוד אחד חיצוני גדול לא פחות, הייתה מלאה לחלוטין. מבחינת מקדם ההצלחה שלה, אמורה מיו היא, כאמור, מהמסעדות היציבות בעיר. הושיבו אותנו בחדר אפלולי משהו, עתיר תמונות ואביזרי קיטש. בתל אביב העכשווית זה משדר קצת ארכאיות מסוג חמים ונעים. באיטליה, המסורתית מאד, יש המון מסעדות משפחתיות כאלו.
לכל הטורים של אבי אפרתי
הולה: נדרש עדכון גרסה
גוז' ודניאל - חיי כפר
התפריט שייך לז'אנר האיטלקי-בינלאומי-גנרי, ללא אפיוני אזורית או חתירה ליצירתיות, עם פה ושם זליגות וקריצות מקומיות. יש בו את סקציית הפתיחים המובנים מאליהם, הרבה פיצות, המון פסטות, קצת אופציות בשר בסיסיות, ללא דגים כלל. היינו ארבעה והחלטנו לחלוק אנטיפסטי גדול (57 שקלים) וסלט סיציליאני (52 שקלים) לפתיחה ולהמשיך לפסטה, פיצה ושתי מנות מסקציית הבשר.
במנת האנטיפסטי היו חצילים בפרמזן, בטטות עם טימין, שעועית ירוקה, פטריות, גזר, ארטישוק, פלפל קלוי וקוביות פטה. היא הייתה עצומה בממדיה. לא, לא גילינו בה מופת של טיפול דיפרנציאלי בכל אחד מהירקות, באופן שנוגע בו הכי נכון שהוא צריך; הם גם לא היו חפים מנוכחות שמן מיותר - לאמורה מיו, זאת יש לדעת, לא באים כדי לאכול מדויק ואנין - אבל היא הייתה בסדר ומינוניה הגונים. בסלט, שיכול היה גם להיקרא יווני או ים תיכוני כשם שנקרא סיציליאני, היו מלפפון-עגבנייה-חסה-בצל סגול, זיתי קלמטה ופטה. גם הוא היה, איך לא, גדול. הטיפול בו הזכיר יותר בית קפה סטנדרטי ממסעדה.
לשמות מנות הפיצה והפסטה באמורה מיו קודמות המילים 'ציה' ו'ציו' (דודה ודוד באיטלקית) - כנראה סוג של הומאז' לבני משפחתה הקרובה והרחוקה של סוזנה סלומון. קצת פולקלור וסנטימנט איטלקי קלישאתי אף פעם לא מזיקים למקומות כאלו. הזמנו פיצה ציה איסבלה (62 שקלים), פסטה ציה ג'ודיתה (62 שקלים), פולו א-לה גריליה (84 שקלים) וטליאטה די מנזו (95 שקלים), שני האחרונים מסקציית הבשרים.
פיצות ופסטות אמורות להיות לב העניין באמורה מיו. אפשר לנחש שרוב הסועדים מגיע לכאן ומסתפקים בפסטה לראש ולכל היותר סלט משותף. הפסטה - פטוצ'יני ברוטב עגבניות עם תרד ומסקרפונה, הייתה מן הסתם גדולה מאד וגם טובה מסוגה. מצב הצבירה של האטריות היה תקין, בסיס רוטב העגבניות נעים וגבינת המסקרפונה העשירה בטעמים. זה היה פשוט, לא ממש אנין אבל ענייני וראוי. אותם מתארים רלוונטיים גם לגבי הפיצה, על בסיס רוטב עגבניות ומוצרלה בצירוף עגבניות טריות, פרמזן ועלי רוקט. הבצק היה דק וטוב והטופינג עשוי ללא יומרות אך גם ללא דופי.
פולו א-לה גריליה זה המינוח השיווקי באמצעותו מוכרים לישראלים פרגיות ושבכל זאת ירגישו שהם במסעדה איטלקית, להבדיל מבשיפודי ציפורה. ניכר כי העוף שהה במרינדה זמן ממושך טרם צריבתו בגריל. מצב הצבירה שלו היה תקין ואפילו נשמרה בו מידה של עסיס. התוספות - תפוחי אדמה קצת נוקשים וסלט ירוק, היו בנאליות, כמו המנה כולה, אבל את סעיף החלבון הרזה והיעיל היא מלאה ביעילות.
מנת הטליאטה די מנזו, על בסיס נתחי סינטה דקים צרובים, הייתה בעייתית יותר. עוף מזמינים על תקן מנה פונקציונלית ולא באמת מצפים. בקר זה סיפור אחר. הבשר היה בינוני למדי, לא ממש מידיום רייר כמובטח, עם הרבה יותר מדי פלפל שחור גרוס, ואותם תפוחי אדמה נוקשים וסלט ירוק ממנת הפרגיות.
לסיום חלקנו טירמיסו (39 שקלים) אימתני, משפחתי לכל דבר ועניין, בסיסי מאד, אך תקין. נדמה שהמילים האחרונות מיטיבות לתאר לא רק את הטירמיסו. זוהי, בעצם, אמורה מיו. אל תחפשו בה מקוריות, גם לא מוקפדות יתר או דיוק. היא איטלקייה בסיסית, שגרתית, עם אגף פסטה ופיצה שמספק את הסחורה למי שאיננו מצפה ליותר מדי. מקדם ההוגנות כאן גבוה: מינוני ענק מוגשים בתמחור סביר לגמרי. זו האיטלקית הגנרית האולטימטיבית לכו-לם. פודי'ז מוזמנים לחפש את עצמם במקום אחר.
אמורה מיו. אבן גבירול 100, תל אביב. 03-5244040