בראשית הייתה פיצה פצה. מזללה ברחוב אבן גבירול בתל אביב, בה הגישו בני הזוג שלומי וסוזאנה סלומון פיצות ושאר מיני מאפה איטלקיים. המאפים הטובים, נכון לאז, ביחד עם מזגם המלבב של בני הזוג סלומון היא ילידת ארץ המגף והוא מכאן קנו לפיצה פצה אוהדים רבים. היה נעים, טעים ולא יומרני שם. על הדרך נוסף גם בונוס לא שגרתי ומחמם לב: פיצה פצה העסיקו צעירים עם צרכים מיוחדים, כחלק מתהליך שיקומם והשתלבותם בחברה.
עוד כמה שנים חלפו והסלומונים גדלו: לצד פיצה פצה הוותיקה הם פתחו את אמורה מיו. פורמט המזללה של פיצה פצה שודרג באמורה מיו למסעדה של ממש טרטוריה שאפשר לאכול בה ארוחה מלאה עם דגש חזק על פיצות ומיני פסטות. מעט יומרות קולינריות היו לה, לאמורה מיו, והאווירה בה סחבה לכיוון איטלקי מסורתי-עממי: קירות מחופים תמונות קטנות רבות, רובן ככולן מארץ המגף; ריהוט פשוט; מוסיקה איטלקית מתקתקה עם ד"ש חם מהסבנטיז ותפריט יין פשוט ובסיסי.
חיש קל הייתה אמורה מיו לאחד המקומות האהובים בשטח. ישראלים, תנו להם פיצה-פסטה ופיסת אווירה עממית, אל תקרעו אותם בכסף, והם שלכם. חוץ מזה, האוכל היה פשוט, נטול ניואנסים ונחמד. עם השנים התרחבה המסעדה ועמה גם המחירים. לקהל התל אביבי זה לא הפריע. הומה באמורה מיו. בכל שעה משעות היום כמעט; לא רק בפריים טיים. זה נראה כמו אחד המקומות העמוסים בעיר. כמו הבורגריות המצליחות; כמו בנדיקט; רק בסגנון עדות המגף.
יצאנו לאמורה מיו השבוע לבדוק האם עדיין נחמד שם, כמו פעם. מצאנו את המסעדה מפוצצת לגמרי, בכל חלליה, בסתם ערב של אמצע השבוע. התפאורה הוותיקה, שמזכירה מקומות דומים ברומא, לא השתנתה. גם המוסיקה הדביקה-מתקתקה-מקסימה. אקוסטיקה איננה תחום ההצטיינות הבולט של אמורה מיו. נאלצנו לצעוק כדי לשמוע איש את רעהו; אבל זה, מתבקש לציין, לא הומצא כאן. ברבות וטובות ממסעדות תל אביב תמצאו אקוסטיקה בלתי מלבבת בעליל.
כדי לא להיתקע עם יציקה המורכבת מארבע מנות בצק, החלטנו ללכת על מנה אחת מסקציית האנטיפסטי, מנת פיצה, מנת פסטה ועיקרית אחרת, שאינה פחמימה. הסבב הראשון כלל אנטיפסטי ירקות גדול (52 שקלים) ופיצה פטריות (57 שקלים). הגיעו המנות. הן היו עצומות. ביחד עם הצלחות האישיות בקושי נותר מקום על השולחן הזוגי. במנת האנטיפסטי היו חצילים בפרמזן, בטטות, שעועית ירוקה, פטריות, ארטישוק, פלפל אדום קלוי ובצל צי גדול ורב, המורכב גבעות-גבעות של ירקות, עם הר של גבינת פטה במרכזם. גם הפיצה, עם מוצרלה, עגבניות ופטריות, הייתה עצומת ממדים.
נו, טעים? ובכן, ככה וככה. בצק הפיצה היה דק וטוב. הטופינג לא להט כפי שצריך היה. בגבינה ובפטריות לא ניכרו עוולות אבל לא ניכר בהם שום דבר מיוחד. זו הייתה פיצה תקינה, סבירה, בסדר; אבל לא מגניבה ולא מהטובות בעיר. אותו כנ"ל תקף לגבי צלחת הירקות הענקית. אנטיפסטי ירקות כהלכתו הוא אמנות. שהרי כל ירק מגיב קצת אחרת למפגש עם שמן זית, מלח, פלפל ושום. כל אחד זקוק לזמן צריבה-צלייה קצת אחר כדי להופיע במיטבו. כשהטיפול בירקות מצליח להיות נכון, פורסת פלטת האנטיפסטי בחך מגוון טעמים ומרקמים מקסים ומשמח. כשמשקיעים בהם פחות תשומת לב מתקבלות מנות האנטיפסטי המוכרות לנו: אלו שהירקות בהן מרגישים כאילו הם (כמעט) אותו הדבר. זו הייתה מנה שהזכירה יותר סרט נע חצי תעשייתי ממסעדה משפחתית פשוטה אך מוקפדת.
המשכנו: רביולי "ציה פטריציה" (66 שקלים) וטליאטה די מנזו (82 שקלים). הרביולי, על שם הדודה (ציה) פטריציה, במלית גבינת עזים ורוטב חמאת עגבניות מיובשות, עם יין לבן ובזיליקום, הזכיר קצת את הפיצה: תקין, סביר, אפשרי; לא מעולה. נכון, זה מקום פשוט, שאיננו מתיימר למגע מעודן, עתיר בדקויות; אבל בצק הרביולי לא היה עשיר, מתפקע חלמונים, כמו שהיית מדמיין ממקום שזו אמנותו; כמו שכן תקבל במקבילה האיטלקית הפשוטה אך ראויה, ברומא או צפון איטליה. מצד שני, שוב, זו הייתה מנה ע-צ-ו-מ-ה. לא חושב שיש מקום בעיר שמגיש כל כך הרבה רביולי במחיר כזה. זו הייתה הזדמנות להיווכח, שוב, באבן היסוד היותר משמעותית של ההצלחה בישראל: הכמות. בעצם, זוג רעב יכול לסגור כאן את הסיפור כולו על פיצה, רביולי, סלט קטן וזהו.
טליאטה די מנזו היא מנה שתמצאו כמעט בכל מסעדה שאיננה אזורית באיטליה. פרוסות סינטה דקות, צרובות קלות, עם קצת שמן זית ועלי רוקט מעל או מתחת. כאן הגיע הבשר בתוספת רבע לימון ומפולפל היטב. המטבח לא צריך לעשות כאן יותר מידי. תפקידו היחידי הוא לא לצרוב את הבשר הדק יתר על המידה. מנת הטליאטה הייתה, איך לא, נדיבה במינוניה. בהחלט הרבה בשר בשביל 82 שקלים, באיכות לא רעה וגם במצב צבירה תקין לגמרי עם מספיק אדום בפנים. אחרי תועפות הבצק, זו הייתה המנה היותר קלילה של הארוחה. לטעמי, גם היותר טובה.
חלקנו "נונה דונטלה" (36 שקלים), עוגת גבינה עם קרם ריבת חלב על בצק פריך, לקינוח. המון גבינה, המון קרם, המון מתוק. יותר ממספיק גם עבור שני מבוגרים שגם ככה כבר דחפו המון. כמו כל האוכל כאן, זה לא קינוח שמנסה לתת בעידון. אם כבר, אני יכול לדמיין לעצמי ילדים שמפרקים את ערימות הגלוקוז שבו בתאווה.
קשה להלין על מקום שאיננו מתיימר ומספק המון אוכל ומקדם תמורה לכסף גבוה למדי. בוודאי כשנעים לשבת בו. על בסיס המנות שאכלנו ולפני שתייה, עלתה הארוחה פחות מ-300 שקלים והיה בה, כאמור, הרבה יותר משזוג סביר נזקק לו. אפשר בהחלט לסגור כאן את כל הסיפור כולו גם בהרבה פחות. אז אמורה מיו אולי איננה הבוטיק המשפחתי החביב והמוקפד שהייתה פעם. אם כבר, היא קצת יותר מפעל; מחפשים סטייל ועידון? לא זה המקום. אבל יש בו, במפעל המשגשג הזה, למרות המגבלות, חן בלתי משתמע שקשה לקחת ממנו.
אמורה מיו. רחוב אבן גבירול 100, תל אביב. 03-5244040. לא כשר
