עם הראש בקיר

אני מניחה שבעת קריאת שורות אלה רובכם מרוחים על הספה עם אלכוהול ביתי ובינג' של הלוטוס הלבן. אני מרשה לעצמי להניח את זה, מכיוון שגם אני, בערב השנה החדשה בסוף השבוע שמחובר אליו, החלטתי להפסיק לחפש אלכוהול בחוץ, להתעצבן שאין חניה ושהכל מאד יקר רק כי חוגגים - ולהתחיל לשתות את מהשיש לי בבית. אם כבר החלטות לשנה החדשה, אז לסדר את מקרר היין כדי לפנות מקום לבקבוקים חדשים.

את הלוטוס הלבן סיימתי מזמן למרות שהיא לא זרמה לי כמו לרוב בני האדם, ועם כל הכבוד לסדרה ששיגעה את העולם אני כרגע מתמקדת בלהתלהב מהעונה השלישית של אמילי בפריז. לא כי זו סוגה עילית, אלא יותר כי זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות למח האנושי במצב שכיבה, לפני שצריך להתחיל לארגן את הדוחות להגשה לרואה חשבון. תקראו לזה ספונג'ה למחשבות, בינג' מיינדפולנס למוח. פריז (וגבריאל) אגב, מעולם לא נראו כל כך יפה.

אפרופו עונה 3 של אמילי בפריז, אחד המשקאות שצפויים לעשות קאמבק, כך אני צופה, בעקבות העונה החדשה, הוא קיר רויאל, קרם דה קסיס עם שמפניה - והופ, פרק 3 בעונה כבר נתן לי רעיון למשקה הביתי שלי בוויקאנד הזה. מדובר במשקה צרפתי ידוע, שכאן קצת "הוזל", אחרי שהיו מקומות לפני שני עשורים שהגישו אותו עם קאווה פושטית והרסו לפליקס קיר (ראש העיר של דיז'ון על שמו נקרא המשקה), את השיק של בורגונדי.

מבעבעים טובים לא חסרים לי בבית, והם לאו דווקא חייבים להגיע משמפיין. אז כדי להיות חגיגיים ממש, הפעם הלכנו על המבעבע הלבן של 'מיונטו': 'ואלדובידנה פרוסקו סופריור ברוט', המיוצר מענבי גלרה. הוא עולה 79 ₪, ונראה כ"כ חגיגי ומרשים כמו מוצג במוזיאון דיור, שלא היה אפשר להשאיר אותו על המדף. קיר רויאל לחג? צ'ק!

לא רק את ראש השנה הלועזי אנחנו מציינים, אלא גם את אחד החגים החשובים ביפן המכונה חג השוגאצו שנחוג בתחילת ינואר. תקראו לזה "סילבסטר היפני" או איך שלא תרצו. הסיבה שאני מספרת לכם את זה, היא כי כחלק מהחגיגות היפניות ישנה התכנסות קולינרית המכונה איזקיה. זה הופך להיות טרנד, אבל היה לו חלוץ אחד בישראל וקוראים לו שף אורי זיסו, שרץ עם הערבים הללו עוד לפני שמישהו ידע לבטא את שמם.

רצה הגורל ולפני כמה חודשים חיפשנו שותפי זיו ואני חלל לסדנה שאנחנו עורכים, ואחרי חיפוש ארוך באינסטגרם של כמעט כל החללים הקולינריים בארץ, הגענו למושב רינתיה (מטר מאור יהודה) ופגשנו זוג מעורר השראה שעוסק בחוויות קולינריות אצלם בבית. בין היתר באיזקיות.

למקום קוראים "הגלריה של אורי זיסו", ואורי הוא שף שכבר שנים חוקר את המטבח היפני, אותו הוא מאד אוהב. למטבח היפני נחשף זיסו כשלמד בצרפת בשנות ה 90 (קורדון בלו). שחברים מיפן חשפו אותו לטעמים ולטכניקות בישול שונות, אותן הוא שכלל ופיתח והמציא משהו שנראה תלוש מההוויה הקולינרית הישראלית, לכאורה, שהפך לאחרונה לאחד הדברים הכי מסקרנים שיש.

בין יתר עיסוקיו הקולינריים, מפעיל זיסו בגלריה שלו (חלל הנראה ממש כמו בר מסעדה ביתי וקסום) סדנאות חווייתיות וערבי איזקיה שהן בעצם שלוש שעות וחצי של אוכל יפני משובח (דגים נאים, בשר וואגיו וחלק מהמנות עשויות מחומרי גלם מייבוא אישי מיפן), אלכוהול (יין חופשי וסאקה) כמובן ומוסיקה, לקבוצות וחברים שרוצים לחגוג ולעבור חוויה קולינרית יפנית שמתמסרים אליה טוטאלית.

השוגאצו, הסילבסטר או הנובי גוד, הם תכלס רק תירוץ לחגיגה, אבל גיליתי לאחרונה שערבי קונספט שעושים עם קבוצה של חברים קרובים ואפילו קצת רחוקים, יכולה להיות חוויה מאד מדליקה שאגב לא עולה יותר מאשר ערב מושחת במסעדה טובה. זה אפילו כייף יותר כשיוצאים מהעיר ויודעים שמחכה לכם חניה גם במקום בלי תוספת תשלום.

אז אם מתחשקת לכם חווית איזקיה אותנטית, ממליצה לכם ממש לארגן כמה חברים ולסגור ערב רק שלכם לפתיחת שנה. איך מזמינים? חפשו אותם בפייסבוק או באינסטגרם "הגלריה של השף אורי זיסו".