קוקו שאנל, אחת שידעה מה היא אומרת, אמרה פעם שיש שני מצבים שבהם היא שותה שמפנייה, האחד כשהיא מאוהבת והשני כשהיא לא. אצלי זה די דומה במקרה של יין, אבל בכל הנוגע למבעבעים אני עדיין שבויה בקונספט הקצת מיושן של "יין מבעבע" = אירוע מיוחד. אולי כי בתוך תוכי אני יודעת שזה נותן לי לגיטימציה לשתות גם באמצע היום.
ואם בציטוטים עסקינן, אז גם נפוליאון הגדול (סליחה על הפרנקופיליות שנחתה עליי) אמר ששמפניה היא משקה שאתה ראוי לו אחרי ניצחון וגם זקוק לו אחרי הפסד. בניגוד למר בונפרטה, אחרי הפסדים אני מעדיפה לטמון ראשי בוויסקי. אבל עם מצביאים אני לא מתווכחת.
אז כן, כפי שכבר הבנתם זו העת הזאת בשנה, שבה אנחנו מדברים ביתר שאת על יינות מבעבעים. ומכיוון שבמדור אישי עסקינן, ולא במשהו ברומה של שמפניה, בחרתי שלושה מבעבעים חביבים עליי במיוחד.
מי שמכיר אותי יודע שלבחור יין מבעבע זו לא משימה קלה עבורי. שנים ניסיתי להימנע מהז'אנר (אפילו מהשמפניה הקלאסית), ולאט לאט למדתי לחבב את הספרקלינג מדגדג החך. בפרט אחרי ששילמתי הון תועפות כדי לשוט בסירה על גדות הסיין וללגום במשך שלוש שעות רק שמפנייה. תאמינו לי שכשהאייפל מנצנץ, והכוס מתמלאת מעצמה, הלב יפתח אם תרצו או לא.
בקבוק ראשון: שמפנייה בארוחת בוקר
הבקבוק הראשון מוקדש לאחותי היקרה שסגרה השבוע 40 חורפים וסוף סוף הגיעה לעשור שבו אפשר להתחיל לשים פס על העולם ולשתות עדלאידע. את יום הולדתי האחרון חגגתי במלון באקסטייג' התיאטרלי, ששוכן במבנה של תיאטרון האוהל, והבטחתי לשוב לשם באירוע החגיגי הבא. והנה נמצאה סיבה לעשות שוב בוקינג למלון שהפך לראשונה לשבוע בלבד למלון השמפניה הראשון בעולם.
המלון משתף בימים אלה פעולה עם בית השמפניה מואט ושנדו ויהפוך למלון שמפניות. מה זה אומר? עץ אשוח בכניסה למלון באווירת כריסמס ולובי שיהפוך לסלון שמפניות פריזאי. עשרה מחדרי המלון יהפכו לחדרי שמפניה מהודרים, וגם מי שלא ישהה בחדרים הללו יוכל להנות בארוחת הבוקר מעמדת תותים וקצפת לצד כוס של מואט ושנדו, השמפניה הנמכרת ביותר בעולם לדעתי. בצרפת כאמור, פשוט אי אפשר לחמוק ממנה. ובצדק.
עוד בוואלה!
בקבוק שני: קאווה בהשראת גאודי
הבקבוק ואליו פור מאני הכי חביב עליי בז'אנר, אינו שמפניה קלאסית מן הסתם, אלא קאווה. ולמי שהמילה קאווה עושה לו גירודים בגוף אז תנו לי לשכנע אתכם שמדובר באחד היינות המבעבעים הטובים ששתיתי. כתבתי כאן לפני כמה חודשים על יקב וילנראו מקטלוניה ועל המבעבעים השווים שלהם. הם מייצרים קאווה בשיטות ייצור מתקדמות, בכמויות קטנות ומהזנים האיכותיים ביותר של הענבים. מה שיוצא מזה הם בקבוקים משובחים של יין מבעבע, שמתומחרים בפחות מ 60 שקלים. שניים במאה ליתר דיוק.
אחת החביבות עליי מהסדרה היא ברוט רזרבה, קאווה אורגנית, כי אם כבר, אז כבר, שמיוצרת מגרנאש ופינו נואר (זנים שאני אוהבת במיוחד), בבקבוק שעוצב בהשראת גאודי, כן ההוא. היא זכתה בתואר הקאווה הטובה ביותר בספרד, ולמי שאוהב יבש ומבעבע עדין, היא בול עבורו.
בקבוק שלישי: פרוסקו. יותר מסתם מבעבע
אני זוכרת השקה של פרוסקו אחד לפני אי אלו שנים. הייתי עוד כתבת צעירה והתלהבתי מהעובדה שיש מבעבע יבש שאינו מתוק כמו "פנטזיה" המשקה שגדלתי עליו בילדות. עולם חדש נפתח. כמובן שלהבדיל אלף אלפי הבדלות מהרעל המכונה גזוז אלכוהולי, פרוסקו הוא הרבה יותר מסתם מבעבע.
ספציפית, מיונטו, הוא אחד מיצרני הפרוסקו גדולים באיטליה שהוקם עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. החביב עלינו בבית בסדרה הוא הברוט DOC, למטיבי לכת ורגישי חך שיודעים להעריך יין. הוא מיוצר מענבי גלרה מאזור מונטו באיטליה והוא קולינרי מאד, מה שהופך אותו בעיני ליין מושלם לנשנוש של לפני הדלקת נרות, או כל סיבה למסיבה אחרת.
יש אותם גם בגרסת אקסטרה דריי שכבר כתבתי עליה בעבר והבחור והחברים שלו פה אוהבים, ואת ה vivo דולצ'ה שמתאים להרמות כוסית, ולהגשה לכל האורחים המבוהלים שמגיעים לחגוג ושאינם בעלי קילומטרז' שתייה. שנגיד חודש חגים שמח?