לוליטה וחברות

זה לא סוד, נהיה ממש יקר לשבת בחוץ ולשתות יין בשעות שאינן שמחות. יש לי שתי חברות טובות שגרות בניו יורק והן מספרות לי שעד כמה שהן אוהבות לקרוע את העיר על כל מה שיש לה להציע, רוב מפגשי החברים שלהן מתקיימים בבתים, בעיקר כי בבית אפשר לשתות בלי חשבון. תרתי משמע.

יולי הוא חודש החגיגות והאירועים של החבורה שלנו. אחת (אני) חוגגת יום הולדת, עוד אחת סוגרת עשור, אחת מתארסת, ואחרת צריכה טרום בייבי שאואר כשהיא עדיין יכולה לשתות. כולן כאחת החליטו שזה יהיה בבית. מישהו יבשל, מישהי (אני) תביא אלכוהול. לא צריך נהג תורן.

יולי, הוא גם יריית הפתיחה לעונה שבה כל מחשבה על שתייה שאינה מרעננת, מצליחה לעייף אפילו אותי. לכן, המחשבה על הבקבוקים שייכנסו לצהריי שישי הראשונים של החודש הייתה צריכה להיות מדויקת במיוחד.

זה התחיל עם ד"ש מפורטוגל. המדינה ששלוש מאיתנו הן אזרחיות גאות שלה ולמרות זאת עדיין לא הצלחנו לטוס לשם יחד, אבל היי, כל החיים לפנינו. בקיץ הראשון של הקורונה, בטרם התאזרחנו, הכרנו את הוינו ורדה שמגיע מאזור היין הגדול בפורטוגל והפך ליין הפיקניקים שלנו. מרענן, פירותי, קר ובמקרה שלנו, אפילו משמש כתחליף לבקבוק מים.

אם יש משהו שתמיד תופס את העין בבקבוקים הללו, היא התווית השמחה והעליזה. אומרים שהפורטוגזים דומים לישראלים, אם כי בהתחשב בתוויות שהם מעצבים, יש לי הרגשה שהם הרבה יותר שמחים.

'לוליטה', בלי להיכנס לספר השנוי במחלוקת של נבוקוב, הוא בלנד פורטוגלי שמגיע באדום ובלבן, מזנים משתנים בהתאם לשנת הביקבוק. את 'לוליטה 2021' הלבן, שמחירו פחות מארבעים שקלים, קיררתי היטב לפני הפתיחה וזרקתי לכוסות שלוש קוביות קרח. אמנם מדובר במעשה שנוי במחלוקת אבל מאז שקבלתי אישור מיינן צרפתי לעשות את זה אני לא סופרת אף אחד.

לצד התווית המושלמת שלו, 'לוליטה' הוא בלנד לבן, יבש פירותי ורענן מזנים מקומיים, שקצת מזכיר בקלילותו את הוינו ורדה האהוב עלינו. את הגרסה האדומה טרם טעמנו, אבל לחובבי הז'אנר תדעו שהוא קיים. בבקבוק השני הבנתי שצריך גם קצת גבינות ולחם. על המים וויתרנו.

כשהרעב התעורר, התחשק לנו משהו חזק יותר, עדיין בגזרת הקיץ. קיץ זה יוון, יוון זה ישראל רק בלי הצרות ועם מלא יוונים חתיכים ששוברים צלחות בכייף שלהם. אם מישהו ייקח אותי עכשיו לשבועיים ליוון אני אזכור לו את זה לכל החיים.

לפני כמה ימים נחת אצלי בקבוק אימתני של אוזו פלומארי, אחד ממותגי האוזו החביבים עליי. הפעם לא מדובר בעוד אוזו אלא בפרי של שיתוף פעולה בין המזקקה לבין מסעדת גרקו. תזקיק יווני מדויק עם עשבי תיבול אורגניים שמבוקבק באי לסבוס במיוחד עבור המסעדה.

אוזו, בניגוד לערק לפחות לפי ההעדפות אצלנו בחבורה, הוא משהו שצריך לשתות נקי לכן שמרתי לנו אותו לחודשיים הקרובים לצ'ייסר של בין לבין, לפחות לימי שישי בהם אנחנו יורדות על ברוסקטות סרדינים כאילו אבא שלנו דייג.

בשבוע שעבר ישבנו באלקלעי השכונתי שלנו, ופתחו לנו מבעבע משובח שעלה לנו במהירות לראש. תהיתי עם חברה האם יש מצב שיינות מבעבעים ממסטלים יותר מרגילים? והיא אפילו לא הספיקה לענות לי לפני שצנחה לשנ"צ עד הערב.

אני מודה שאני אוהבת פחות מבעבעים, אם כבר שמפנייה וגם אז זה צריך להיות באמת כשממש חם בחוץ. יש משהו ביין מבעבע שמרווה קצת כמו סודה ביום מהביל, ולכן כששמעתי על השנדון גארדן שפריץ החדש, הבנתי שהוא שווה פתיחה בצוותא עם הבנות לפני שגם הן יפרשו לשנ"צ של שישי.

מדובר במשקה קיץ מובהק ready to drink או אם תרצו "קוקטייל מבעבע" בבקבוק. ממה הוא מורכב? שנדון ברוט (שמורכב משרדונה, סמיון ופינו נואר), תפוזים אורגניים ועשבי תיבול. רק קחו בחשבון שכוס שמפנייה לא תעבוד פה ועדיף לשתות אותו בכוס בלון רגילה.